האופן בו נגיב לכאב ישפיע על חיינו ,המאבק בו לא פעם יכניס פחד , התנגדות, גם תסכול וכעס ועוד חברים שיעצימו את נוכחותו ,נראה ,נרגיש ונחווה רק אותו ואולי גם נזכר באינספור סיבות שהביאו אותנו לכאוב ונרגיש געגוע עז או כעס על אובדן החיים שהכרנו לפני שהוא הופיע.
באופן הזוי לא פעם הסיבות שניתן והגעגוע שנחוש הם אלה שיעצימו את הכאב ויחזירו אותנו לנקודה בה אנחנו נמצאים, המקום ממנו אנחנו רוצים לצאת. לעומת זאת ההתמסרות אליו , תאפשר התבוננות חדשה בו, דרך כל מה שיש בתוכנו מלבד אותו כאב, דרך הגוף שחווה עוד דברים שאיננו יכולים לראות כשכואב לנו ,דרך הנשימה שמתקיימת בתוכנו ברגע הזה ודרך כל מה שמתרחש גם מחוצה לנו, בסופו של דבר זה היינו הך, מה שבתוכנו ומה שמשתקף לנו מחוצה לנו שזוכה לפרשנותינו.
ניצה ירום כותבת בספרה סיפורי גוף על הכאב:
“כאב הוא בן לוויה שלנו מהלידה עד המוות ; הוא ארוג בכל חווית הקיום האנושי. חווית הכאב כרוכה בפרדוקס מרכזי: יש לו תפקיד חיובי ותפקיד שלילי כאחד להישרדות האדם. הכאב הוא מנגנון התרעה מפני נזק לרקמות , ובכך הוא חיובי; הוא מתריע על סכנות שעלולות לאיים על חיינו . הכאב הוא גם שלילי בכך שהוא מעכיר את חיינו ,משפיע לרעה על יכולת ההתמקדות במטרה, ויחד עם זאת עשוי להיות מנוף לצמיחה והתפתחות. הכאב ממחיש לאדם הן שהוא חי והן שהוא עלול למות.”
כאב מופיע שוב ושוב בגופנו, בקיום שלנו כבני אנוש. ככל שאנו גדלים הכאב הזה לובש צורות שונות, מראות שונים וחוויות מגוונות אבל הוא שם כל הזמן ,הוא בלתי נמנע אולם באיזשהו שלב אנחנו חדלים מלהתייחס אליו פשוט ככאב , כמשהו שיכול להביא גם חיים והפרשנות שלנו לכאב מקבל נופח שלילי, לא בכוונה אנחנו פשוט מורגלים לראותו כמטרד ולא מודעים לאפשרות לראותו כמורה לדרך. כמקום של לידת החדש. ממש כמו לידה מפגש עם משהו חדש לא פעם מתחיל מכאב. משהו לוחץ לצאת, משהו לא מאפשר מקום ומרחב, מושך את כל תשומת הלב, מתכווץ , לא תמיד יודע איך. אנחנו לא יודעים איך, איך לאפשר לכך מקום, איך להרגיש את הגוף , איך להתמסר לחדש הזה ולתת לו את המקום. לתת לו לצאת דרכנו ולאפשרויות החבויות בתוכו, בתוכינו להגיח לעולם, עם הכאב.
לימדו אותנו לעשות כל מה שניתן כדי שיחלוף וזאת בגלל שהכאב צובע הכל בצבעים קודרים, מכווץ, מטריד אבל באופן בלתי נמנע ושלא במכוון אינספור מכאובים מקופלים בגופנו לאורך החיים. הורגלנו לשפה שמתעלמת, נמנעת, ומזיזה הצידה כל פעם שמרים את ראשו בגופנו, שפה שמתייחסת רק לרוע הגורל שמאלץ אותנו לפגוש בכאב הזה. שפה של מחשבות ורגשות שליליים שמלווים במסרים על אותו כאב.
הכאב הוא בלתי נמנע. אך כאב גם מביא חיים, לא רק כאב הלידה שתוצאתו היא חיים של משהו שיצרנו, גם כאבים פיזיים אחרים וגם כאב רגשי שקשור לפרידות , חולי אובדנים שונים של יכולות , גם מוות שלהם אקדיש פוסט בהמשך.
“החיים” שהכאב מביא לא מגיעים בזמן שכואב לנו, גם לא היכולת לבחור ,אין בחירה כשיש רק כאב בתודעתנו . אף אחד לא באמת יכול לבחור לכאוב וגם לא להפסיק את הכאב גם אם ממש רוצים.
הבחירה והחיים האפשריים לנו מגיעים כשאנחנו מבינים שאין לנו כבר יכולת להיאבק יותר בכאב, כשהוא תופס את עדשת חיינו ופוגע בתפקוד שלנו . ההתמסרות לכאב היא זו שמביאה חיים, ההבנה שהוא חלק מהחיים, ההכרה שכולנו נפגוש בו לאורכם ושינוי הדפוסים והמסרים לגביו, לא רק מסרים שלימדו אותנו אלא מסרים שגם אנחנו מתוקף בני אנוש מוסיפים לו. מסרים כמו “אני לעולם לא יחזור להיות מי שהייתי “, “הכאב הזה לא עוזב אותי”, “עשיתי הכל ושם דבר לא עזר” “אף אחד לא יכול להבין מה שאני עובר/ת”.
אז מהי התמסרות לכאב?
מה שאני רואה כבר שנים שעוזר לי ולאחרים זה להתחיל אט אט להשיל את המסרים, לשים לב כל פעם קצת מהו הכאב הזה בלעדיהם, בלי מסרים ובלי האוטומטים שלנו להזיז אותו, בין אם על ידי עוד מסרים או אפילו על ידי נטילת כדור נגד כאבים עם התחלתו או לעשות משהו לגביו, כל דבר. התמסרות היא לשהות עימו כל פעם עד כמה שאפשר, דקב, עשר דק, או יותר, גם פחות, כמה שאפשר ושם לחקור אותו, מי הוא בלי שנאבק בו? אולי לראותו משתנה ומתחלף לא פעם, לפתח חמלה כלפי עצמנו במקום תסכול והתנגדות, גם כלפי האוטומטים שלנו עת שזיהינו אותם , אוטומטים שגורמים לא פעם לכאב להתגבר.
התמסרות זו היא שתאפשר לנו לגדול במקביל ל’כאבי הגדילה’ הלגיטימיים שיש בחיינו , ההתמסרות הזו לא בהכרח תגרום לו להיות נעים אבל נוכל לראותו יותר ויותר כרק כאב ולבדוק את ההשפעה של השלכת המסרים והאוטומטים על הכאב .אנחנו נוכל לפגוש גם את האופן בו אנו למדים ומתפתחים ממנו , את האופן בו אנו לא רק מגיבים אליו, אלא שוהים במרחב הכאן והעכשיו שניתן לנו ומרחיבים את ההכרות עמו . ההכרות הזו מפחיתה פחד,מפחיתה כיווץ ,מאפשרת לנו להתעלם פחות ובמקום, לתפוס עמדה של חקירה ולמידה את הכאב שלנו, ללמוד ממנו, למידה מעמיקה על האופן בו אנו חיים את חיינו .שם, שם בדיוק מתחילה הבחירה, האפשרויות מבעד לכאב, עם הכאב או בלעדיו.
הבלוג הזה עוסק בעיקר בכאב פיזי ,למרות שאיני מפרידה ביניהם יש להם לא פעם ביטוי אחר , תגובה אחרת אליהם שתיהיה אף היא שונה, בפוסט הבא אכתוב על כאב מנטאלי, עוד כאב שיופיע לאורך חיינו אל מול כל מיני חוויות.
כאב הוא חלק מחיינו, הוא בלתי נמנע אך הסבל שנגרם לנו לא הכרחי .בין אם מדובר בכאב פיזי או כאב מנטאלי לרב הסבל יהיה תוצר של האופן בו נגיב אליו, לאופן בו נלמד להרפות מהמאבק..לאופן בו נסכים להתמסר ולחקור את המרחב שקיים מסביבו כשהוא נוכח, את המרחב הזה שקוראים לו אני , עם הכאב, יש כל כך הרבה בתוכנו מלבדו.
מוזמנים לכתוב לי שאלות, הרהורים וכל שעולה בתודעתכם, פה בתגובות או במייל.
מי יתן שניתן לכאב להיות מבלי לצבוע את כל הוויתנו ומהותנו ונמשיך לנוע במסע לעבר החיים..
