הדרך שלי לוותה לא פעם בתחושת החמצה, לפעמים חרטה. דברים שרציתי לומר ולא הצלחתי, אנשים ששפטתי מהר מידי ואיבדתי. מקומות עבודה שעזבתי לא כמו שחשבתי שאפשרי ועוד.
אחרי האובדן האישי שלי החלטתי שלעולם לא ארגיש שהחמצתי, שהתחרטתי. כשעצרתי לרגע ושמתי את האמירה הזו במקום של התבוננות באמת שלה , גיליתי שבעצם רב חיי לא נתתי לעצמי להרגיש החמצה. הייתה בי אמונה שאפשר בלי ושעל אף שמהמורות הופיעו, אצליח לשנות. לשנות אנשים ,מצבים, מערכות יחסים. אכן לרב צלחתי את אותם מהמורות עד שהן הפכו להיות בלתי ניתנות לחציה , עד שהרגשתי קצת כמו סמרטוט- סחוטה ובלי תנועה. שם הייתה הנקודה שיכולתי ללכת בלב שלם מבלי שארגיש את אותה החמצה וחרטה כי באמת שעד לאותו רגע ניסיתי הכול . היו לזה מחירים. זה היה מתיש ונשארתי לא פעם יותר מידי כדי להיות בטוחה שההחמצה לא תגיע לאחר מכן, שלא אתחרט אבל זה הכאיב בסוף.זה שאב ממני חיים כי עד שהלכתי לא פעם וויתרתי על עצמי. חתיכת החמצה.
אחרי האובדן של יואב אחי היקר קרה משהו אחר. לא ממש אחרי , זה היה תהליך סיזיפי, מאוד לא פשוט. תהליך של הכרה ומקום לכאב, לגיטימציה , כזו שממש מותר לי, שאף אחד מסביב לא מעניין מלבד מה שהופיע בחיי ואז התבוננות על איך זה מיטיב איתי אם בכלל, לאן אני רוצה להגיע, מה אני עוד רוצה עוד לממש. איך אני רוצה לחיות.
שמתי לב שהאמירה הזו ” לעולם לא אחווה החמצה” הייתה נכונה בעת ובאופן שבו היא הופיעה ,שהיה שם קול אחר לגמרי לאחר האובדן . קול שעוצר. קול שמתריע לעבור להתבוננות, לחקירה ומבקש לא להאמין כל כך חזק לאמיתות שהיו בי עד עכשיו. הכאב הזה שחוויתי אפשר לי לראשונה לא רק שלא לרצות לחוות החמצה וחרטה אלא להיחשף גם לסבל שנגרם לך כדי לדעת בוודאות שתלך אחרי שניסית הכל גם אם ויתרת על חלקים מתוכך ולבחור אחרת.
היה משהו באובדן הזה לקח את הצורך הכול כך חזק שלי בוודאות. האובדן הראה לי שתכלס אין וודאות בכלום, זה בעט בי בחוזקה לתוך הקיר ושבר לי את הגוף שעטף נפש שבורה ממילא. איך אפשר להזדקק כל כך חזק לוודאות אם בעצם הכול לא וודאי , אפילו לא החיים.. כלום. ועם האמת החדשה הזו שהתפכחתי אליה כבר לא הייתי מוכנה לוותר על מי שאני עוד.
הבלוג הזה “לאבד ולבחור-מסע לעבר החיים” שנולד לפני כחודשיים בעצם היה אמור להתחיל בפוסט הזה. האובדן הזה שחוויתי שינה בי תפיסות עולם, עמדות, הסיר שיפוטיות ומתוך כך הוסיף חיים לחיים שהכרתי עד אז. עד כה מצאתי את עצמי כותבת בבלוג על אירועי חיים שנמצאים על ציר החיים, כאשר אובדן הוא חלק מהם אבל לא נמנעתי מלכתוב עליו באופן ספציפי, לא כתבתי על אובדן ממוות. נמנעתי מלשים את הנושא הזה כמו שהוא עד כה. נמנעתי מלפתוח את הבלוג עם מוות למרות שזו היתה נקודת התפנית האישית שלי במסע לעבר החיים שהשתנו לגמרי מאז אותו אירוע ושמתלכתחילה הביאו אותי לקרוא לבלוג בשמו, “לאבד ולבחור -מסע לעבר החיים” היו לכך שתי סיבות עיקריות שבחרתי לשים את הפוסט הזה כעת.
האחת שהיה בי חשש להיות מזוהה עם נושא האובדן כתוצאה ממוות, לא רציתי שאובדן “ידבק בי” לא רציתי להיות “מומחית” כי לא בחרתי בהתמחות הכואבת הזו, פחדתי שיגיעו רק אנשים עם כאב האובדן לקליניקה, שהכאב הזה שאני מכירה היטב יעטוף אותי ושאתעסק בו שוב ושוב גם אם מדובר בלתת לאנשים כלים להתמודד עמו , חשבתי שהספיק לי מה שעברתי. מה שאני עוברת .
הסיבה השנייה היתה הפחד לשים נושא כל כך מורכב וכואב בפתיחת הבלוג, נושא שירתיע אנשים מלהיכנס ולקרוא כי מוות בעולם המערבי שבו אנו חיים הוא נושא שלרב לא מדברים עליו, לא רוצים לפגוש בו, לא רוצים להתבונן עליו על אף הידיעה על קיומו מרגע לידתנו, אנחנו בני האנוש לרב לא מאפשרים לו מקום בשיח היומיומי. חייבת לומר שלא בכדי, הוא כואב ומפחיד.
אבל הבלוג הזה נולד מתוך רצון להתבונן בכל מיני נקודות מבט שמרחיבות את הכאב של אובדנים בחיי יום יום כפי שכולנו נחווה. אובדנים מתוקף היותנו בני אנוש במסע החיים, לא רק מוות. בבלוג הזה רציתי לשים את האפשרויות החדשות להתבוננות ולהתפתחות מתוך חוויות כואבות שכאלה, ובעצם היכולת הזו להתרחב ולהסכים לפגוש את החיים כפי שאני תופסת אותם נולדה דווקא עם ובעקבות חווית האובדן והכאב הבלתי נסבל שחוויתי כתוצאה ממותו של אדם משמעותי, נדיר בטוב שהיה בו ,אהוב ויקר. אח שלי.
כל מי שחווה אובדן יפגוש או שכבר פגש את הכאב הבלתי נסבל שהוא מביא עמו, את ההימנעות לחיים שבחוץ שלא פעם מגיעה עמו, הרים של רגשות שמתחלפים בשברירי שניה מעצב לכעס, לחוסר אונים , הרים של תהיות על החיים . אני מאוד רוצה שמי שחווה אובדן יפגוש עם כל אלה גם את מילותיי ואת האפשרויות הנוספות שיש בתוך המקום הזה, אפשרויות שקשה מאוד לראות בעת המפגש עם האובדן, כי דרוש לכך תהליך שכמו כל תהליך דורש זמן ,כמה הייתי זקוקה לשמוע אנשים שחיים חיים מלאים, כמה כוחות קיבלתי כששמעתי.וכמה איני רוצה לחוות החמצה וחרטה אם לא אשים את הנושא הזה באופן ישיר פה.
לרב איננו עוצרים להקשיב אלא אם משהו נשבר ואינו עובד עוד, אז אנחנו מבקשים לתקן או נופלים לייאוש שמבקש גם הוא בשפתו עזרה. הצורך לייצר וודאות ותחושה נעימה בכל רגע מצמצמת את החיים ומונעת את החוויה, מונעת את ההכרות עם המהות של מי שאנחנו , את הטבע והאקלים הפנימי שחי בתוכנו וכמו הטבע גם הוא משתנה, הוא ארעי ומתחלף אבל קשה לנו לקבל זאת.
מהפגיעות הנוראית שהייתי בה , זו שבלית ברירה אפשרתי לעצמי לצד כאב עז שפילח גוף ונפש נולד לו גם אומץ. לא כזה של אגו. כזה של תשוקה, של אהבה. השבר הנוראי הזה, החקירה של המרחב החדש שנאלצתי לפגוש מבלי שבחרתי הביאה אותי להפנים במשך הזמן שזה משהו שקרה לי ולמשפחתי . שזה לא אישי , למרות שזה ריסק אותי. אלה החיים, כולנו נגיע לשם, כולנו נפגוש בזה , כשזה מכה חזק זה לגמרי נוק אאוט אבל בתוך זה אני רוצה להיות אני, והאומץ להעז לצאת כמו שאני הופיע בעקבות הכאב. כאב האובדן.
התפתחות מתוך אובדן זה ביטוי שאם הייתי שומעת בהיותי שרועה על השבר, היה מעורר בי חוסר אמון, כעס ואף ייאוש. אין שם בחירה. העולם הופך ברגע למשהו שאינו מובן מאליו, אינו וודאי ואין שליטה עליו. באחת. בנוקאאוט וזה מטלטל . אין כמעט אחיזה בכלום וגם כשיש לפעמים בא לך לשמוט. לוותר.
מוות ואובדן הם אכן חלק מהחיים, אי אפשר באמת להתכחש להם וביום מן הימים כולנו נפגוש בו בין אם נרצה או לא. אנחנו פוגשים בו בכל רגע ורגע ,בין אם מדובר באובדן כתוצאה ממוות של גוף פיזי או מוות של תבניות תפיסות או עמדות שהתארגנו במשך חיים שלמים. בכל אחד מהאירועים על ציר האובדן זה שחווה אותו חווה כאב בלתי נסבל. כאב שהוא עצמו לא פעם גורם להרבה מבנים פנימיים לקרוס ומעלה שאלות קיומיות שבתוכנו התשובות להם. יש משהו בכאב הזה שמכניס עמוק פנימה.
לאלו החווים אובדן יש שתי קצוות עיקריות שמונחות על ציר האובדן כשהוא מופיע בחיינו.
קצה אחד, להישאר כואב ,להתנהל מהמקום הזה בהמשך מסע החיים (בלי שליטה כמובן) ועם הזמן שלא בכוונה ולא במודע להביא לצמצום מי שאנחנו ,להימנעות מהחיים שמחוצה לנו ומתוך כך להתמודדויות נוספת עם השברים שממשיכים להופיע גם בשאר תחומי החיים.
הקצה השני הוא בחירה בחיים שכוללת התמודדות עם האובדן. קבלה שזה מה שקרה, לגיטימציה להרגיש את בליל הרגשות והכאוס שהאובדן מביא עמו בתחילת הדרך , התבוננות במה שעולה במקום הכואב הזה , חקירה ועיבוד על מנת לקבל מהמשבר שאנו חווים הזדמנות להתפתחות וללמידה. על מנת לעבור את התקופה הקשה ולהיות מסוגל להבחין באפשרויות שגם הן מגיעות לפתחנו. אנחנו נעים בעת האובדן על הציר הזה ומבקשים למצוא מחדש את המקום בו החיים אפשריים, תהליך שכמו שכתבתי עלול להיות קשה וסיזיפי אבל גם מתגמל. והנה הגיע הרגע בו אני מניחה את הנושא הגדול הזה פה. כי הבלוג שלי חסר בלעדיו , זה לא קל לי ואין ביכולתי להקיף נושא רחב כל כך בפוסט אחד. אין לי גם יומרה לעשות זאת כי זה באמת בלתי אפשרי. אבל גם לכך שהחלטתי בכל זאת לכתוב עליו פה היום יש שתי סיבות.
האחת שאני מקבלת את זה שזהו נושא שממילא מעסיק אותי באופן אישי בחיי היום יום שלי, אני חיה וחוקרת אובדן מאז פגשתיו לראשונה, זה לא משהו שעוזב זה בהחלט משתנה וזה בכלל לא קשור למי שמגיע לקליניקה,זה משהו שחי בתוכי. השנים הללו הביאו לא מעט אובדנים כתוצאה ממוות לפתחי , הראשון אחי היקר שנפטר לפני כמעט שבע שנים , שלוש שנים אחרי האובדן המטלטל הזה בעודי משקמת הריסות גיסי המיוחד והאהוב נפטר גם הוא ממחלת הסרטן,הוא חלה שלושה חודשים אחרי מותו של אחי ונפטר מהמחלה הארורה שהביסה גם אותו למרות המסע האמיץ שעשה להחלים ממנה, שנתיים לאחר מכן אבי שייבדל לחיים ארוכים אבד לנו למחלת האלצהיימר וגם פה למרות שנשאר בחיים נאלצנו לאבד את כל מה שהיה עבורנו ולקבל מחדש את מי שהפך להיות, כשנה לאחר מכן חמותי האהובה והנדירה שהיתה עבורי סמל לאהבת החיים מתנה שקיבלתי לחיי וחברה קרובה ויקרה לדרך וללב גם היא נפטרה בעקבות ארוע מוחי , וממש לפני כמעט חמישה חודשים איבדנו חבר יקר למחלת הקורונה , אדם בריא ,ספורטאי ומשמעותי בחיינו שהוירוס הכריע. לצד כל אלה כשלוש שנים ובימים אלה ממש , אנחנו מתמודדים בתוך המשפחה שוב עם מחלת הסרטן שמביאה עמה את אותה עננה של פחד וחוסר וודאות ובעיקר התמודדות לא פשוטה של קבלת המציאות שנכפתה עלינו. כן, נהייתי מומחית באובדן בעל כורחי, התמחות של כמעט שבע שנים , חוויתי בגוף ובנפש את מה שספרים רבים מנסים לתאר ולסדר בנושא כל כך מורכב כמו אובדן והבנתי שהגיע הזמן לשים את זה כחלק ממה שיש בי מתוקף הארועים שחוויתי לצד הידע המקצועי שרכשתי כאשת מקצוע ולהסכים לתת ולהעביר מזה הלאה, היום מוכנה לכך. זה לא מאיים עליי עוד.
הסיבה השנייה היא ההיזכרות בסיבה בה בחרתי לפתוח את הבלוג הזה, מרחב כתיבה שיצרתי כדי לאפשר לעצמי להיות אני, גם מתוקף המסע שאני פוסעת בו . הבחירה שוב ושוב בחיים ומתוך כך הבחירה גם לכתוב החוצה , גם על נושא האובדן שכתבתי עליו רבות בשנים האחרונות . אז להימנע מלכתוב על מוות שהוא קצה של ציר שכולנו נפגוש בו במסע חיינו? על מנת שיקראו אותי? על מנת שיוכלו לקרוא? פתאום נראה לי שלוותר על חלק מהותי ממי שהפכתי להיות, חלק מהותי ממי שאני היום, חלק מהותי שאפשר לי גם בעל כורחי לחיות חיים מיטיבים יותר, החזיר אותי לאמירה שאמרתי לעצמי על החמצה וחרטה. אני חיה היום חיים מלאים יותר מכפי שאי פעם דמיינתי לי שאפשרי , יש עוד מה לשפר, תמיד , אבל זה קרה והתאפשר גם בגלל חווית האובדן ,לוותר על עצמי ועל אינספור אנשים שנמצאים שם בחוץ ובקגעים אלה מתמודדים עם הסיוט הזה, אנשים שאינם רואים את האפשרויות שיש בשבר הכואב הזה נראה לי כעת משהו שאיני מוכנה לוותר עליו.עליהם. זה שוב לא להיות אני. זה שוב להשאיר חלקים מתוכי לא מדוברים כי הם עלולים להתפס כלא פופלאריים. האובדן הוא חלק ממני, הוא לא הדבר היחיד שיש בי אבל הוא אחד הדברים ששינה את חיי באופן מהותי לטובה ואת זה חשוב לי להעביר הלאה. גם פה. גם בחיים. זו אפשרות שקיימת.
זו הדרך בה בחרת לגעת ולהניח את אובדן בבלוג דרך הפוסט הזה, לכתוב על האפשרות שנרקמת מתוך כאב האובדן והתשובות הרבות לשאלות שהעסיקו אותי ולא קיבלו מענה עד לאחר אותו רגע ארור. לפני שהאובדן עצר אותי במירוץ החיים לא היה לי זמן, זה לא תמיד התאים, לא הצלחתי לעצור באמת להתבונן, להיכנס פנימה ולתת לעצמי תשובות כפי שהכאב העז הזה אילץ אותי לעצור.
מאז האובדן אני מעזה יותר, מאז האובדן קרו דברים נפלאים בחיי, עברתי לבית שלי.כזה שחלמתי עליו, מול הים, בקיבוץ ראש הנקרה, עם המשפחה שלי שאני אוהבת כל כך , עם מרחבים וטבע, עם קהילה נפלאה, ילדים בטוחים וחופשיים , צבעים של חיים, למרות האובדן.
מאז האובדן עזבתי עבודה שהיתה לי שנים לעוגן, גם אם לא הייתי שלמה בה המשכתי ללכת בלי לשאול שאלות עד שדי, פתחתי במקום קליניקה פעילה , יום יום אני עושסקת במה שמביא תשוקה ואהבה לחיי, מפגש עם אנשים נפלאים שמלמדים אותי עוד ועוד על החיים. מעל לעשור לקח לי להעיז להפוך לעצמאית, להתמסר לגמרי לאהבה ולתשוקה. להתחבר למי שאני, להעיז בלי הפחד, עם ידיעה שיהיה בסדר וכך היה.
מאז האובדן המשכתי ללמוד, הגעתי לאקדמיה והבנתי שזה לא מה שאני זקוקה לו ומחפשת אז למדתי עוד ועוד, רק מה שעניין אותי, לא מה שמצפים ממני להיות, מה שהלב שלי מבקש. למזלי מה שאני אוהבת ויש בו תשוקה בא בקורולוציה לאופן ולגישה בה בחרתי לטפל, צובעת אותה שוב ושוב בגוונים מיטיבים, עם נפש ועם גוף, כל הזמן.
מאז האובדן ההוא חוויתי עוד אובדנים כואבים מנשוא, אבל כבר החזקתי בתקווה, באמונה שהכל יהיה בסדר,שאני אהיה בסדר,כי כשאני מחוברת וקשובה לכל מי שאני יש לכך מרחב ומקום. וכשאין ואני סוטה מהדרך גם הגוף קורא לי בשפתו הוא ומספר לי שעליי לעצור.
אני כותבת את כל זה פה כי כל אלו כנראה היו מגיעים לאחר שנים של ניסיון להישאר מבלי לחוות החמצה או חרטה כפי שבאופן אוטומטי עשיתי כל חיי, אבל לא הסכמתי עוד לסבל, לא התשתי את עצמי כדי להיות שלמה,למדתי להקשיב ולעצור , לממש ולהגשים וגם זה נרקם כתוצאה מהאובדן.
והנה אני, ” מוכת אובדנים ” אוהבת את החיים. האובדן חי בי וכואב ובה בעת אני חיה חיים שיש בהם אהבה, תשוקה, הודיה. עם מהמורות, בלי להיאחז בזה שאעבור אותם, מסכימה להיות בחוסר וודאות לצעוד בדרך ולאפשר את כל מה שהיא מביאה, גם כשלא נעים. להמשיך לחקור בתוכי ולתת למה שצריך לקרות, מה שמבקש להתהוות ,מקום. גם כשכואב, גם שמפחיד. כי הכול ארעי ממילא.
לפני שבועיים הוזמנתי לשוחח על הנושא בפודקאסט “שיחות גוף נפש” של מושיק ליכטנשטיין היקר, אני חושבת שהפוסט הזה היום הוא מרחב כניסה לשיחה שקיימנו שם, ויש בפוסט הזה בקצרה הרבה ממה שדיברנו שם, זו שיחה של לבבות פתוחים בין שני אנשים שחוו אובדן , שיחה של גוף ונפש, שיחה של הרבה כאב ואמת שיחה של התרחבות והתפתחות שיחה על אובדן,על הכאב שבו, ההתמודדות עמו והאפשרויות שגלומות בו.
אני שמחה שהוזמנתי ושהתנסיתי על אף החששות שהיו שם לפני ואחרי. שמחה על הזכות לשבת ולפגוש אדם שעד לאותו רגע היה זר לי ובה בעת נגענו יחד בנושא כל כך כואב ממקום של אהבה והתרחבות הלב עם הכאב שבו, משהו שנרקם בתהליך לא פשוט של שנים וקיבל מקום בשיחה לפני שבועיים.
אני מניחה פה היום גם קישורים לשתי השיחות בפודקאסט, אפשר למצוא את השיחות גם בספוטיפיי תחת “שיחות גוף נפש” .כולי תקווה שמי שקרא את הפוסט הזה ורוצה להרחיב ולשמוע עוד ,תהיה לו את האפשרות. בשיחה אנחנו נכנסים יותר עמוק גם לסיפורים האישיים וגם לתובנות שאספנו בתהליך העיבוד שלקח לשנינו לא מעט זמן.
אז אחרי שני הריונות ושתי לידות בהחלט כואבות שחוויתי, יכולה לומר שלהבדיל אלפי הבדלות גם כאב האובדן כואב מנשוא, לוחץ, מקשה על ההליכה, מגביל תנועה , משנה אותנו מבחוץ ומבפנים ,אבל יש בו גם כמו בלידה , אפשרות ליצור חיים. אחרת ,אבל חיים.,בתוכנו ומחוצה לנו. אני יכולה להגיד היום שלמרות שהייתי מחזירה הכול אחורה ומשיבה אליי את היקרים לי מכל אני בהודיה על האפשרות שניתנה לי לבחור בחיים,לתת ולהעביר מזה הלאה פה בבלוג ובחיי המקצועיים גם לאחרים.
אז על החיים ועל המוות, ממני אליכם. עם כל מה שזה מעלה…
שלכם יסמין
*בתמונה אני ואחי יואב שלעולם ימשיך לחיות בתוכי באופן שרק הוא יודע, ששנינו יודעים. אוהבת אותך אח שלי, תמיד!