באחד הערבים בבית הוריי, הייתי בערך בת 8 ישבנו כל המשפחה וראינו סרט ,ההורים אחי ואחותי ואז הגיע הקטע העצוב בסרט. אני זוכרת את עצמי נדרכת, מתכווצת חזק ומשננת בתוכי: “את לא תבכי, את לא תבכי, את לא תבכי”. זה אוטומטית הפעיל את המערכת הסימפתטית שהתריעה בפני על איום מתקרב -האפשרות הבלתי נשלטת והבלתי נמנעת שעוד רגע אפרוץ בבכי ושכולם סביבי יצביעו עליי ויתפוצצו מצחוק. מנסה בכל כוחי להפעיל את כל ההגנות של ילדה שהיא רק בת שמונה ואז ,תמיד לפני שהבכי ממש מתקרב ומוחזק כבר עד כאב בגרון , היה יוצא ממני צחוק רם ומתגלגל בניסיון אחרון והרבה פחות מותאם שמבקש להראות בכוחותיו האחרונים ,שזה לא הולך לקרות שוב. הפעם לא אבכה ויכולים להפסיק להסתכל עליי ובדיוק אז הבכי היה משתחרר החוצה.

בפועל הצחוק הרם היה עוד בשורה על העתיד לבוא, צחוק של כולם מסביבי ובכי מרורים שלי, בכי אצלי תמיד ניצח בסוף והשאיר אותי עם עלבון ואכזבה ששוב, שוב לא הצלחתי, שוב צחקו עליי. שוב לא לגיטימית להיות אני ולא כל כך מבינה מה לא בסדר בי. מבינה רק שהעצב והבכי שלי הם מושא לצחוק.

אני לא זוכרת שהתייחסו למה מעלה את הבכי, שנתנו תוקף לרגש הכול כך חזק שיצא ממני, חיבוק לגוף המכווץ כל כך שמנסה להחזיק חזק מאוד את הבכי. לא זוכרת שהכילו את האופן שבו ביטאתי אותו, בלי שליטה ועם הרבה קושי על אף שזה היה בכי ראוי, מותאם לגמרי לסיטואציה, אנושי כל כך. זה היה תמיד מצחיק, פשוט מצחיק ועבורי מאוד מבלבל.  תגובת הסביבה גרמה לי לא לקבל את מי שהייתי ,לא לתת לעצב לגיטימציה  ובנוסף כעסתי, נעלבתי, סבלתי ונשארתי מאוכזבת שנכשלתי , שהבכי שוב ושוב השתלט עליי ופעל בניגוד לרצון שלי להימנע ממנו ומהכאב שהופיע שהביא אותו.

אנחנו ,בני אנוש, באופן כמעט אוטומטי מסווגים, מגדירים ומנסים ל”סדר” דברים על מנת שנוכל להמשיך ולתפקד, ליצור, לעבוד, ליהנות. יש לנו שלל אסטרטגיות להימנע מרגשות ,מתחושות  וממצבים לא נעימים שונים שמופיעים בחיינו ולחפש לרב אחר מה שמענג אותנו. אסטרטגיות להימנע ממה שאינו נכון ולחפש מה שנכון, להיות בסדר ולהימנע מלהרגיש לא בסדר, או לא מספיק. זה טבוע בנו כל כך חזק שאנחנו לא מבררים רגע מה מתרחש בתוכנו ומה המחיר שגופנו ונפשינו משלמים בעת שאנחנו “עושים סדר” שכזה ומחפשים אחרי הגדרות ותבניות לסדר את הכאוס בהן ולהרגיש טוב, להרגיש רק טוב.

אחד המאבקים הפנימיים הגדולים ביותר שפגשתי בתוכי ומאז שוב ושוב גם בקליניקה היא הלגיטימציה להרגיש. עם שמחה ,אהבה ,אושר לרב אין בעיה  , אבל להרגיש באותה מידה לגיטימציה גם לעצב, לכאב ולפחד למה שמגדירים “רגשות שליליים”? זה ממש לא. את הפוסט האחרון הקדשתי לאובדן, מבינה היום מתוך המסע שלי עם אובדן , עם הכאב העז שמגיע עימו, שלגיטימציה היא אבן דרך בהתמודדות ובחזרה לחיים.

בכל אובדן  משהו נסדק בין הוא כתוצאה ממוות או מה שאנחנו מכנים משבר, משבר כואב, על כל גווניו. כשמשהו נסדק כל כך חזק , לגיטימציה היא מילה שאותה אני רוצה להניח בפוסט הזה כקו ההתחלה בהתמודדות, גם כצידה לדרך , גם אם הדרך היא ללא משבר או אובדן כואב לגיטימציה חשובה בהתפתחות ובהתמודדות היומיומית שלנו עם החיים. עלינו ללמוד לאפשר ולשזור אותה בכל רגע במסעבו אנו צועדים. לגיטימציה היא מילה שמופיעה לא מעט בשדה הטיפולי אבל גם בחיים ואכן מוצאת שיש לה מקום של כבוד על מנת לחיות חיים מיטיבים יותר.

לרב, בעת המשבר ישנה לגיטימציה מלאה מהסביבה ומעצמנו להרגיש, לבטא, הכול מתקבל בהבנה וטבעי לכולם שכך יהיה, שיהיה כאב, מותר ולגיטימי כל כך. כשיש סיבה וכשזה מסודר, זה הגיוני כל כך. אבל ההיגיון והרגש  מדברים בשפה שונה לגמרי שמייצרת חוויה שונה במהותה, כמעט ללא ממשקים. האחד יודע ואומר הכול יהיה בסדר, אלה החיים, הזמן יעשה את שלו והשני שמרגיש חזק אומר אני לא רוצה שזה יקרה, אני אבוד ולא כל כך יודע מי אני , לא מכיר את עצמי, קשה לי כל כך, איך ממשיכים מפה, לא בא לי כלום. שניהם כל כך לגיטימיים, שניהם זקוקים להתייחסות.

ואז לאחר זמן מה הלגיטימציה שנתנו לעצמנו וזו שקיבלנו מהסביבה בעת המשבר לא פעם מתחלפת לה בציפייה. הציפייה להמשיך הלאה, להיות חזקים, להמשיך בחיים. היא לעיתים יכולה לבוא  כדאגה, אולי זה דיכאון, צריך לעשות משהו , הוא מפורק , הוא חייב עזרה. כשמתחיל שיח החרשים הפנימי בין ההיגיון והרגש בתוכנו הלגיטימציה לרב מתחלפת במאבק פנימי בין הקולות הללו בעוד שניהם מבקשים מקום, אין נכון או לא נכון, אין סדר כפי שאנו מורגלים אליו, יש בליל קולות שמבקש מקום בעולם החדש אליו נחשפנו. בשני הקולות ולפעמים ביותר מהם יש מן האמת. לקול שאומר שיהיה בסדר וגם לקול שכל כך קשה לו, לעובדה שהחיים ממשיכים ולכעס שעולה כך, גם לאפשרות לחוות דיכאון, גם לעובדה שלא נכיר את עצמנו, כל אלו צריכים מקום לביטוי, כול אלה זקוקים ללגיטימציה להיות. פשוט להיות. לגיטימציה זו מאפשרת ללמוד ולהכיר את השיח הפנימי שמפוצל בתוכנו שכולל עמדות ותפיסות שנצרבו לאורך שנים , אותה הלגיטימציה נותנת להם מקום של כבוד בתוכנו וכמו מבקשת לומר “זה מה שיש, זה מי שאני כרגע ומותר לי”.

אי מתן לגיטימציה לחווית הכאב, הפחד שיש בתוכנו מחוויית כאוס, לגיטימיים אף הם ולרב נובעים בשל כך שהורגלנו שכאב ,פחד ושאר חברים אינם “מסודרים”, ואינם נעימים, ואולם הלגיטימציה לחוות גם כאוס מכילה בתוכה את הענווה והפשטות ואת ההזכרות בעובדה שאנחנו בני אנוש נועדנו לחוות קשת רחבה של חוויות הכוללות רגשות שונים וקבלה שמה שנתפס כלא אהוד בקרב המין האנושי הוא חלק מקשת רגשית מלאה וצבעונית שמאפשרת לנו כרטיס כניסה לעולמנו הפנימי , להכרות עמוקה עם עצמנו ולהרחבת החקירה של מי אנחנו ומשם לאפשרויות נוספות שיש בתוכנו , אפשרויות שלא מומשו עד כה מתוך ההימנעות ואי מתן לגיטימציה למה שמתרחש באופן טבעי בתוכנו.

לגיטימציה בעיני מכילה את הרכות הנדרשת לשאת את תנועת הכאב מבלי שיהפוך לסבל, היא גם מכילה בתוכה את האפשרות לאושר ושמחה שיש בנו , בתוכנו ,ללא הבדל, אך בה בעת הלגיטימציה לאפשר לעצמנו להיות נוכחים עם מה שיש נדרשת לרב יותר בעת כאב, בעת פחד, שם פחות מוכר ונוח לנו אבל בדיוק שם מתהווה מצע רך לנוח מן המאבק שמתעורר בתוכנו אל מול הציפיות שלנו מעצמנו ומהסביבה במצבים שתפסנו כלא לגיטימיים.

לגיטימציה מאפשרת לנו לאסוף כוחות למסע שמלא באתגרים שאינם בהכרח מבחירתנו, אובדנים ומשברים ששזורים לכל אורך החיים. הכוחות להם אנו זקוקים אינם כוחות פיזיים שאנחנו מכירים  אלא כוחות שמגיעים מתוכנו ונמצאים בכל אחד מאתנו, כוח שבזכות השבר והכאב שנתפסים ככאוס מתגלה כשנותנים לו לגיטימציה כמחבר בין קולות מפוצלים בתוכנו , כמרחיב נקודת מבט, כמאפשר בבוא העת תנועה ואפשרות . העובדה שמרגישים כאב כה חזק והחיים ממשיכים יש בו מן אמת כואבת שמכניסה גם הרבה סימני שאלה שהם לא רק כאוס אלה גם פלטפורמה להתפתחות, יש שיקראו לזה פרופורציות, אני קוראת לזה התפכחות.

לגיטימציה היא אבן שאני מניחה פה כקו התחלה, לאפשר לעצמנו להיות נוכחים עם מה שיש בתוכנו ברגע הזה, ובכל רגע  כל מה שיש, לא רק מה שנראה טוב כלפי חוץ. לאפשר לעצמנו את מנעד הרגשות שממילא חיים בתוכנו לקבל ביטוי מבלי למהר לסווג, מבלי לנסות לסדר, מבלי להימנע, מבלי להחזיק כל כך חזק עד שהגוף כואב. כן זה מפחיד, נכון, זה עלול לטלטל ועם זאת זה גם מאפשר לנו לתת חופש לתנועת החיים שמתקיימת בתוכנו מרגע הולדתנו, שהרי החיים תמיד יהיו מורכבים גם מרגעים לא נעימים וכאב.

האפשרות הזו לתת לעצמנו לגיטימציה להיות בדיוק כפי שאנחנו עם כל מה שיש בנו ,מאפשרת לנו בהירות גם לגבי עוצמתם וחשיבותן של הרגשות אחריהם אנחנו תרים ומבקשים עבור עצמנו, רגשות כמו שמחה, אהבה, אושר ומאפשרת לנו לעשות בחירות שכוללות התנסות אמיתית ונוכחת עם כל מה שיש בנו, בלי הגדרות, בלי סיווגים של נכון ולא נכון , בלי שיפוטיות ועם הקשבה פנימה לדבר שמנסה בכל הכוח להיאמר, לצורך שמבקש מקום, להזדמנות של משהו שהיה סגור בתוכנו זמן רב מידי כי לא נתנו לו לגיטימציה פשוט להיות ולהתוות למשהו חדש, אחר ממה שהורגלנו לחשוב.

לקח לי אי אלו שנים של תהליכים טיפוליים לעשות שלום עם הילדה הבוכה שהייתי, לתת לה לגיטימציה ולקבל אותה כפי שהיא, את עצמי כפי שאני. זו היתה דרך לא קלה לצעוד בה, דרך שהתחלתי לפני כשני עשורים, הכעס והשנאה אליה התחלפו בהערכה ובהרבה הודיה על כך ש”לא הצליחה” שהבכי סרב להיכנע לה, על כך שלא היו לה את הכוחות לעצור אותו, על כך שהוא תמיד התפרץ ממנה גם כשלא רצתה והרבה חמלה על הסבל שהייתה צריכה לעבור בשל הפרשנות שנתנה לאירועי החיים ולסביבה לגבי הרגישות שקיבלה עם הולדתה במתנה. התהוותה בי ההבנה שהמאבק הפנימי שהיה בי לתת למה שיש להיות התבסס על עמדות ותפיסות של טוב ורע עם אפס הקשבה למה שהייתי זקוקה, לשחרר עצב, לבכות. כמה פשוט, כמה לגיטימי. כמה סבל כרוך בלכבוש אותו פנימה.

כולנו נחווה כאב במהלך חיינו, בין אם נרצה או לא, וכשהוא מגיע חזק אין מקום למאבק, פשוט אין כוח להחזיק עוד. כשהוא הגיע אליי עם האובדן, הייתה שם גם ילדה בת שמונה בגוף של אישה בת ארבעים ואחת שהסכימו שתיהם להרגיש את מה שמתבקש באותו רגע, כאב בלתי ניתן לעצירה עם אמירה פנימית ברורה וקול בהיר שעכשיו מותר. מותר להרגיש, מותר לבכות, מותר להיות אני , יש לי את כל הלגיטימציה. זה מה שנוכח כרגע. זה תהליך של קבלה שמתחיל בראש ובראשונה בלגיטימציה להיות , הלגיטימציה מחברת את הפיצול בתוכנו שמתגלם במאבק, בהסתרה, בתפיסה שמשהו בנו לא בסדר, שאין לנו מקום להיות מי שאנחנו. 

לגיטימציה בעיני היא מתנה שכל בן אנוש ראוי לה ומתוקף כך קיבל אותה  עם בואו לעולם , היא בתוכנו, היא רק צריכה הזמנה לקבל מקום, היא צריכה לשמוע שמותר, שזה ראוי, שזה פשוט מה שיש, שיש מקום לכל מה שיש בתוכנו גם אם אין לכך סיבה הגיונית, גם אם אין לזה הסבר , גם אם לא תמיד מבינים למה, גם אם זה מגיע בהפתעה, גם אם זה לא מסודר. זה מה שיש, ברגע הזה , ומותר לנו… 

תרגיל בלגיטימציה:

לכולנו יש ימים איכס שכאלה, הם יכולים להתחיל ככה מהבוקר או שיש איזשהו אירוע או חוויה שלוקחת אותנו למקומות שנעשה הכול כדי לא להרגיש. אלה לא חייבים להיות דברים גדולים , גם זוטות לא פעם מוציאות אותנו מאיזון ומטלטלות .

קחו לכם משהו שאתם מכירים בכם שאתם יודעים שגורם לכם כאב או סבל, שמערער או מטלטל, שמכעיס או מפחיד, כל מה שעולה על דעתכם ושאתם מסווגים לא בהכרח במודע כמשהו “שלא בא לנו להרגיש”.

הזמינו אותו לקפה, למפגש אתכם בדמיון, זה גם יכול להיות משהו שהתרחש ממש ברגעים אלה ותשאלו את עצמכם מה יש שם באירוע/ בסיטואציה שאני לא מעוניין להרגיש? אם אתם מזהים את הרגש פשוט תנו לו למספר רגעים את המקום שהוא מבקש, היו בתשומת לב להחזקה של הגוף, אם צריך להרפות ולנשום עשו זאת, צרו מרחב שמאפשר לדבר עצמו שמבקש לעלות את המקום הראוי, הזכירו לעצמכם שמותר, שזה חלק ממי שאתם, שזה לגיטימי. הסכימו פשוט להיות , להיות אתם לכמה רגעים, עם כל מה שיש, תנו לכך מקום ומרחב לקבל ביטוי באופן שמתאפשר כרגע, הרפו ונסו לזהות את השיח שמתחולל בתוככם, האם יש שם מאבק? האם יש שם קולות של נכון או לא נכון? קולות  דומיננטיים אחרים?

צאו למסע חקירה , התבוננות והקשבה למה שנוכח במפגש כשמה שמלווה אתכם היא המילה לגיטימציה, לגיטימציה להיות אתם כפי שאתם, מותר, אתם ראויים. 

אפשר לחזור על התרגיל בכל רגע שיש לכם אפשרות או כשאתם מבחינים שמשהו מוחזק בתוככם ומבקש מקום, ככל שתתנו לגיטימציה לחלקים אלה בתוככם עם הזמן תוכלו לאפשר לעצמכם את הלגיטימציה להיות אתם גם בשאר המקומות בחייכם, שהרי הכל מתחיל קודם כל בתוכנו.

                                                       © יסמין פז  

                                      

** בתמונה- שעת שקיעה מהמרפסת, הטבע נותן לעצמו לגיטימציה פשוט להיות , יש שם את כל הצבעים… כמו בתוכנו .