במוקדם או במאוחר כולנו נחווה חוויות של משבר ואובדן בחיינו, הן באופן ישיר או בסביבתנו הקרובה, זה בלתי נמנע וזה חלק ממסע החיים אותו באנו לממש על פני הכדור. לקח לי הרבה זמן להבין שעם האובדן (כל אובדן), במקביל אליו,יש גם תהליך התפתחות.
את התהליך הזה מאוד קשה לראות כשאתה צועד בדרך עם פצע האובדן הכואב הזה, הפצע והכאב שבו מושכים את כל תשומת הלב ואינם מאפשרים לנו לראות את האפשרויות שהאובדן יכול להביא לחיינו, זה גם לרב לא נתפס כהגיוני ואפשרי ואף עלול לקומם בעת האובדן לשמוע שיכולה להיות התפתחות מחוויית כאב כל כך עמוקה .
היום אני יכולה לומר שישנם שערים שנפתחים בדרך ההתמודדות עם אובדנים בחיינו ואנחנו זקוקים להם , אנחנו יכולים לעבור דרכם בכדי להתמודד ולחיות חיים מיטיבים עם כאב האובדן . כל אחד והשערים שנפרשים בפניו בהתאמה לחיים אותם בנה.
השערים האלה לא תמיד מקבלים הזדמנות, בטח לא בתחילת המפגש עם אובדן, לא כי הם פחותי ערך אלא כי הכאב כמו שהוא יודע לעשות מסתיר אותם מאיתנו , מחשיך את הדרך וגם אם לפעמים נצליח מבעד לכאב להבחין בהם לא בהכרח נמצא את הכוחות לפסוע לתוכם, להסכים לעבור דרכם , כי במצבי משבר ואובדן זה דורש כוחות, כוחות שלא תמיד בנמצא.
שער כמו בחיים נשאר שער , עומד איתן ומחכה להיפתח, ההתבוננות והמודעות יכולות להתרחב.
על זה אני רוצה לכתוב בבלוג היום, על השער הראשון , ובהמשך על שערים נוספים שהובילו אותי ואת הא.נשים שאני מלווה למקומות אחרים וחדשים מאלה שהכרנו לפני היום הנוראי ההוא ומה שזה הביא לחיים מאז.
למרות האובדן הכואב אני רוצה להתמקד במסע לעבר החיים , להאיר את מה שאפשרי,מה שניתן לריפוי. כאב האובדן נצרב וחי בנו ממילא, הוא גם מביא אותנו לבחור לצאת למסע לכן גם הוא באופן בלתי נמנע מקבל את מקומו במסע הזה וכך גם בבלוג , אי אפשר באמת לראות את השאר מבלי לתת לכאב מקום , מבלי להכיר גם בו.
השער הראשון שנפתח בפניי היה באופן הזוי הרגע בו אחי נשם את נשימתו האחרונה הרגע בו הכאב פילח לי את הגוף ואת הנשמה.
הייתי שם ,נוכחת איתו ובתוך הרגע שנשימתו פסקה, בתוך הכאב הנורא הזה הסתכלתי עליו ומה שנכח מולי היה רק גוף, קליפה ריקה. הוא עזב אותנו לאנשהו. הנשמה הגדולה של אחי עזבה את גופו. יכולתי ממש להרגיש שהוא לא איתנו על אף שהגוף שלו היה מונח שם.
קראתי על זה לא מעט, שמעתי אינספור אמירות שהגוף שלנו הוא רק קליפה בחיינו הפיזיים אבל כשראיתי אותו מונח לפני שקט ולא נושם יכולתי ממש להרגיש בזה. אני זוכרת שהרמתי את עיני לתקרת החדר ושאלתי בתוכי “איפה אתה?”, ממש תרתי בעיני לראות משהו, אולי למצוא, זה היה כל כך ברור וכל כך לא הגיוני ביחס לאופן שתפסתי חיים ומוות עד לאותו הרגע. ניסיתי להרגיש אותו באופן החדש והכל כך אחר ממה שהכרתי עד לאותו רגע, לא הצלחתי. נתתי לו נשיקה והודיתי בתוכי שאינו סובל עוד, שחררתי אותו לדרכו ונפרדתי ממנו באהבה גדולה,בוכה וכאובה,שבורה .
להיות נוכחת ברגע שהנשימה יוצאת מהגוף ולא נכנסת אליה עוד, שאיפה עמוקה, נשיפה ו.. שקט היתה חוויה עוצמתית עבורי והתמונות של אותו רגע ליוו אותי המון בשנתיים הראשונות של ההתמודדות . רגע שצרוב בי עד עצם היום הזה, הרגע בו נסגר מעגל החיים. אין עוד נשימה והדופק שנשאר הולך ומתפוגג אחריה, זה רגע שלימים אגלה ששינה את חיי. זו פעם ראשונה שהייתי עדה למוות וראיתי במו עיני את הסוף שממנו כל כך פחדתי, ראיתי והרגשתי . גוף שאין בו נשימה. לימים אגלה שזה היה השער הראשון שלי.
משהו ברגע ההוא הבהיר לי כל כך חזק כמה הנשימה היא שער לנשמה שלנו, שהנשימה היא אכן חיים והיא לא זוכה להכרה ולתשומת לב מספקת.
אנחנו מזניחים את הנשימה וממעיטים בערכה כמו כל דבר שמובן מאליו בחיינו,הנשימה כל כך מובנת מאליה עבורנו אבל כשאתה מאבד מישהו, משהו, אתה מבין שמובן מאליו זה פסה, אין באמת כזה דבר .
עם הכאב המפלח קיבלתי שער למשהו שהוא מעבר לתפיסה ולהבנה בחיי היום יום שאנו חיים, לא כי לא ידענו את זה , אלא כי עוצמת החוויה מביאה עימה את התובנה וההכרה שאנו זקוקים לנשימה כדי לחיות אבל בעיקר כדי להיות חיים, לא רק בשביל להתקיים, לא רק בשביל לשרוד , גם בשביל להתרחב ולהתפתח.
כפסיכותרפיסטית גופנית למדתי את זה בהכשרות שעברתי , למדתי את זה גם בתרגולי מדיטציית מיינדפולנס שהתחלתי לתרגל לפני למעלה מעשור בריטריטים של ויפאסנה ובחיי היום יום שלי, קראתי על זה בכתבים בודהיסטיים , בחומרים תאורטיים שונים .”הידע” שהיה ברשותי כל השנים עד לאובדן התחלף בפעם הראשונה לחוויה שנצרבה , לתמונה הזו של הרגע שאין בו נשימה והחוויה הזו הביאה עימה את התובנה עד כמה הנשימה היא עוגן החיים. עד כמה אנחנו מפחיתים בחשיבותה ועד כמה תשומת הלב אליה הכרחית כדי להיטיב עם חיינו.
למרות ועם כל מה שכתבתי עד כה בשנתיים לא ממש הצלחתי לנשום, היתה בי המודעות לכך אבל לא עצרתי תמיד לבדוק איך. כן זיהיתי לא פעם שאין לי אוויר, וגם זיהיתי בתוך כך שאין לי כוחות להתרחב. כאב לי. התכווצתי מכאב האובדן. המודעות לכך כן אפשרה לי מעת לעת לנוח בתוך הנשימה, גם אם לפרקי זמן קצרים שהלכו והתרחבו ככל שנתתי לכאב יותר ויותר מקום ולגיטימציה להיות כמו שהוא.זה כל כך לגיטימי לכאוב.
גם הא.נשים היקרים שאני מלווה לרב עסוקים בתחילת המסע בכאב האישי שלהם, השערים יתאפשרו לאחר שיינתן לאותו כאב מקום ראוי בדיוק כמו לשאר הדברים בחיינו, על אף היותו בלתי נסבל.
הנשימה תמיד מתרחשת , אין לנו השפעה עליה, היא חלק ממערכת העצבים האוטונומית, מערכת שאמונה על תפקודים החיוניים לנו לחיים , תפקודים שקורים באופן אוטומטי ללא שליטה או מודעות, אנחנו לא מחליטים או קובעים אם ננשום זה פשוט קורה כל עוד אנחנו חיים ונגמר ברגע של המוות.
הנשימה מערבת בתוכה אברים וחלקים בגוף שמאפשרים לה להיות ,מאפשרים לה להינשם, מאפשרים לשאיפה להתרחש ולחמצן להגיע לכל תאי הגוף בעזרת הלב וכלי הדם. אותם אברים גם מאפשרים לנשיפה לרוקן את האוויר ,להרפות ולשוב ולהכניס ממנו עוד, חדש.תמיד יהיו שם כיווץ והתרחבות, פעימת החיים.
בתוך התהליך הזה לוקחים חלק הריאות ,הסרעפת , הבטן הגרון קנה הנשימה וכמובן כל התאים שמקבלים את החמצן כאשר המנצח על כל התזמורת הוא המוח .
אז למה אנחנו לא באמת נושמים ? למה אנחנו לא עוצרים להתבונן בנשימה שלנו?
זה גם עניין של מודעות ואוטומטים השרדותיים שלא אכנס אליהם כעת , אבל זה גם תוצר של כיווץ שמגיע עם הכאב שבלאבד מישהו או משהו שיקר לנו.
בעת כאב באופן כמעט לא מודע אנחנו מתכווצים, זו האיכות שהכאב מביא עמו לרב , כשאני כותבת שהוא תופס את כל המקום הכוונה שלי שמעבר לחוויית הכאב הרגשית גם הגוף מתגייס כדי להמשיך לתפקד ולהזרים לתוכו את אנרגיית החיים הדרושה לו כדי לתפקד.
כשאנחנו מתכווצים זה משפיע על שאר המערכות בגוף ומתוך כך גם באופן בלתי נמנע גם על איכות הנשימה שלנו. גם זה קורה באופן לא מודע ואוטומטי, הכאב וכל מה שמוגדר כ”אי נחת” מסיחים את תודעתנו למקום שמנסה לצאת מהמצב, לשרוד. אבל הוא לוקח איתו בני ערובה.הריאות, הסרעפת, הבטן, הגרון, התאים בגוף כולם וגם התודעה שלנו (מחשבות ורגשות) כל אלה בני ארובה לכיווץ שבאופן בלתי נמנע משפיע על הנשימה שלנו ומתוך כך גם על איכות חיינו. ומחזירה אותנו שוב ושוב למקום שמנסה בכל הכח של להחזיק מעמד ולשרוד את עוצמת הכאב, בכל משבר, גם באובדן.
היום אני מבינה שהאובדן שלי עם כל הכאב שבו (שהייתי בשמחה גדולה מוותרת עליו ) הביא עמו מתנה לחיי , הביא אתו את חשיבות הנשימה ומתוך כך את תשומת הלב אליה ובכך אפשר לדברים רבים להשתנות בתוכי , להשתחרר מהסבל שכרוך בהחזקה של הכאב .
תיך נאט האן נזיר בודהיסטי, מורה זן סופר ,משורר ופעיל שלום ויאטנמי כתב בספרו “אמנות החיים”:
“כשאתם נושמים פנימה אתם יודעים שאתם נושמים פנימה. אתם מסבים את כל תשומת הלב לשאיפה. כשאתם נושמים החוצה, אתם יודעים שאתם נושמים החוצה, כשאתם נושמים החוצה יש רגיעה , הרפיה ושחרור. אתם מאפשרים לכל השרירים בפנים ובכתפיים להרפות.…נשימה כזו היא תשומת לב, כשתשומת הלב שלכם מתמשכת זהו ריכוז. בכל מקום שיש בו ריכוז ,יש תובנה-פריצת דרך-המביאה עימה עוד שלווה, הבנה ,אהבה ואושר לחייכם”
לאחר מסע הכרות עם הכאב הבלתי נסבל והמכווץ באפשרותנו ללמוד איך להתרחב , לא להישאר בני ערובה בעצמנו לעוצמתו של הכאב ולמצמצם את איכות חיינו ואת האפשרות לחיות חיים מלאים עם האובדן, איך לתת לכאב מקום מבלי לכווץ את איכות החיים ואת האפשרויות הגלומות בהם שאין באפשרותנו לראות או להבין במצבי משבר ואובדן.
איך לצד הכאב לאפשר התרחבות , תובנה, שלווה ,הבנה ואושר לחיינו , להתפתח.
אני כותבת על אובדן אבל הנשימה היא חלק מכל החוויות שאנו עוברים בחיינו מרגע הולדתנו חוויות שיהיה בהן גם כאב מכווץ.
לאורך החיים האירועים שחווינו לא פעם שוללים מאיתנו שלא במודע את הזכות הזו לנשום ולתת לגוף ולתודעה את מתנת ההתרחבות והכיווץ שיש בה.
ההכרות עם הנשימה אינה פוטרת אותנו מכאב וקושי , אך היא מאפשרת לדברים נוספים שאיננו רואים, שאיננו בתשומת לב אליהם מקום, בדיוק כמו אוטומט הנשימה המובנת מאליה אנחנו לומדים לזהות אוטומטים והרגלים גם של ההתמודדות עם כאב וכיווץ כשהוא נוכח וגם אחרים שמונעים מאיתנו לראות את החיים כפי שהם וכפי שאפשרי לנו לחיותם.
נשימה מודעת יכולה להרחיב כיווץ , יכולה להקל על כאב. והיא נמצאת בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, נמצאת ומחכה שניתן לה תשומת לב על מנת שתראה לנו את הדרך לכל מה שאפשרי בתוכנו מלבד אותו כאב עמוק, כל כאב עמוק, היא כלי נפלא שמביא לשיפור באיכות חיינו ובהתמודדות עם משברי החיים.
אז…נשימה.
את מתנת הנשימה קיבלנו כולנו ללא הבדל, את החיים .כל אחד יכול למצוא בתוכו את השערים שלו , את השערים שיראו לו את הדרך להתחיל לשים לב, לעצור להתבונן , ברגעי כאב וכיווץ ובכלל, עצירה להתבוננות, לנשימה.
המובן מאליו של חיינו הופך למרחב התבוננות וחקירה ללא שיפוטיות ועם הרבה סקרנות לאופן בו אנחנו חיים את חיינו נושמים. עם כל מה שהחיים מביאים לפתחינו ניתנת לנו גם האפשרות לפגוש רגעי שלווה והתרחבות, שינוי והתפתחות עם אויר לנשימה…
עבורי היה זה שער שנפתח והפך גם צידה לדרך במסע החיים , שלי ושל הא.נשים היקרים שאני מלווה, ממקום כואב ,שברירי ומכווץ להפתח לעוד אפשרויות, לחיים שכולנו רוצים לקיים בבואנו ,חיים מלאים, מיטיבים ומשמעותיים.
את זה אני בוחרת יום יום להעביר הלאה בהודיה גדולה על מסע הגילוי ששמעבר לכאב, לבדידות ולעצב שבמפגש עם משבר ואובדן – מסע לעבר החיים, פה בבלוג בחיי המקצועיים וגם בחיי האישיים.
ניפגש פה בשער הבא ועד אז הקדישו לעצמכם מרחב לנשום, פשוט עצרו באופן מודע לקחת אויר מעת לעת, בייחוד כשמגיע כאב המשבר, האובדן, כל אחד ושלו…
שלכם יסמין.
© יסמין פז – גוף,נפש,מהות.
