היום אני רוצה לדבר על חרדה..
אני רוצה לדבר עליה כי בייחוד בתקופה האחרונה אני נתקלת בה יותר ויותר,
גם בקליניקה וגם בחיים.

אני רוצה לדבר עליה כי מגיע לה מקום .
אני רוצה לתת לה מקום.
אני רוצה לספר עד כמה אם לא נותנים לה מקום, באופן שאני די מעריכה, היא פשוט יודעת לקחת אותו.

אני נורא  רוצה לתאר איך היא לוקחת מקום אבל לא בטוחה שאצליח כי היא לוקחת מקום כל פעם קצת אחרת ובכל אחד באופן אחר, זה נורא תלוי את מי היא באה לבקר וכמה היא צריכה להתעקש.זה גם נורא תלוי בזמן שבו הופיעה ולא פעם קשור למה שאותו אדם עבר . לא בהכרח כל חייו , לפעמים ממש לפני שהופיעה  ולפעמים מהיום שנולד.

אני רוצה לספר על הסימפטומים שלה  ושהיא ממש מטלטלת. היא לרב מתבטאת בגוף, לא מחייב ששם זה באמת מתחיל אבל שם זה הופך להיות בלתי נסבל.
היא עושה בחילה,
היא עושה נימול בשרירים,
לפעמים היא עושה שנזיע,
לפעמים היא פשוט מעלה לנו את הדופק עד כדי שזה מרגיש שהלב בורח החוצה או עוד שניה מפסיק לפעום,
יש גם פעמים שממש מרגישים חולשה נוראית,
לפעמים כל כך קשה לנשום,
לפעמים קפיצות בעין,
יובש בפה גם ,
גירוי בגרון, לפעמים סימפטום אחד יותר דומיננטי, לפעמים כולם באים יחד המחול שדים פסיכי ולא פעם תוסיפו לכל תופעות הגוף גם מחשבות שרצות ספרינטים בלופ ומדברות בפנים, מדברות בעיקר על כמה משהו ממש לא בסדר  ועל איבוד השפיות או החיים.

ואז… שקט.

היא חולפת ומשאירה את הכול כאילו לא ארע דבר אבל שום דבר כבר לא נראה אותו הדבר..

ואז מתחיל סיפור חדש..

החרדה מלחטוף שוב חרדה. שוב טלטלה , שוב להרגיש כל כך אבודים בתוך החוויה. שזה בעצם אותה גברת ששינתה לה צורה מהפעם הראשונה.

וכשהיא שוב מופיעה זה ממש לא עוזר לדעת שהיא תיכף תעבור גם אם עברה כבר אינספור פעמים ,זה לא עוזר בכלל לדעת ששום דבר נורא לא באמת קורה כי זה נורא עכשיו, כי זה קורה וכי אף אחד לא באמת מבין או רואה את מה שזה עושה למי שעובר את זה.

ונניח לרגע בצד  את כל הסימפטומים והטלטלה. רוצה לכתוב על עוד משהו, על הפאקינג בושה.

הבושה, שידעו , שיפתחו עניים, שיתייגו שלא נדבר על הבושה לומר למישהו שאת.ה לא מכירים בכלל שיש לך דבר כזה שנחשב להפרעה נפשית וקוראים לו חרדה, לא משנה כרגע ממה.

על שאלות כמו: “למה זה קורה?”” מה זה אומר עליי?”
ואיך מספרים ? אם כל מי שמסביבי כבר לא מתייחס או שכבר חסר סבלנות כשצריך ,
או “מה עושים?”
ו”איך זה שאני לא מתפקד.ת” ועוד כל מיני מחשבות והרהורים מייאשים.

ותוסיפו לבושה את כל האמירות של הסביבה שזה רק בראש של נושא התופעה ושאין באמת ממה לחשוש כי זה כבר הרי קרה .
ורגע לעצור ולדבר על ההצעות, העמדות והתפיסות הנפוצות של
“לכ.י לקבל עזרה” או ש
“משהו אצלך לא כשורה” או
” את.ה עושה עניין מכלום ראית כבר שכלום לא קרה” או סתם עצה  כמו “לכ.י תעשה.י משהו כיפי” או” דברי עם חבר.ה …” .

ונניח לרגע בצד את הבושה ונפסע רגע לביקור אצל מי שביקשנו ממנו עזרה, שלפעמים ישלח לקחת כדור שמתחבר אוטומטית לשיח שבפנים, להפרעה או מחלה ושמחזק את התחושה שמשהו שם כבר ממש לא כשורה ורק הכדור יפתור את “הבעיה”  כדורים שללא ספק יכולים לעזור אבל רגע ,בא לך לצעוק , מה עם עצירה להכיר את מי שהגיע לבקש עזרה, עם הסבר על הפעולה, עם ההשלכות שיש כשירצו הפסקה, מה עם תופעות הלוואי שביניהן יש שיכולים להעצים לזמן מה את התופעה עצמה, או לחלופין  ההתרגשות שמופיעה שהנה מצאנו תשובה ,שזה אכן   יעזור כמו שעוזר להרבה, שהנה אוטוטו נהיה כבר אחרי, מה עם הסבר על האפשרות שהתרופה לא בהכרח תיתן מענה , שיהיה צורך במעקב או אולי בהחלפה, שזה לא מיידי ויכול לקחת גם לזה זמן.

מה עם תשומת לב וראיה של כל המכלול והחשיבות להסביר ששווה ללכת להיעזר עם מי שיכול לברר ביחד את מה שקורה, לתמוך כעת ואולי במה שעוד יקרה..
מישהו שיסתכל בעיניים טובות ולא שיפוטיות , שיראה באמת שזו הנפש שנחטפת, שזה הגוף שזועק וששניהם זקוקים למרחב שיגיד להם קודם כל שהכול בסדר גם אם זה לא תמיד מרגיש או נתפס שכך. 

ובא לי לתת פה גם מקום לזה שכשמגיעים לטפל , כשמוצאים מישהו לשתף, מבינים שזה לפעמים ייקח זמן וכמה כואב ומאכזב עבור זה שחייו השתנו מהקצה לקצה שאינו רואה דרך מוצא, שחי בסיוט מהחרדה שתבואשוב  ומבקש עכשיו הבטחה, כלים להחזיר קצת סדר ושליטה.

ובכלל לך תבין חרדה, תמצא לה מילים  ותנסה להתחקות  על עקבותיה כשאת.ה כל כך מטולטל.ת וחרד.ה שבכל רגע היא עלולה בלי הודעה  לנחות ולהפריע, כשאת.ה בעצמך לא מבין מה בכלל ארע שזה פתאום ביום בהיר אחד הופיע והפר את השגרה.

לך תנסה להתמודד עם  חרדה כשכל מה שאתה רוצה זה רק שתלך לאלף עזאזל ותחזיר לך את מי שהיית לפני, את מי שהיית עד לאותו רגע שבו היא הופיעה וחטפה בסערה את כל מה שידעת, עד לאותו רגע שבו איבדת את האמון שאפשר אחרת, שהסביבה תחזור להסתכל עליך ואליך בעיניים טובות ולא בחוסר סבלנות או בעצות ומסקנות עם עיניים מודאגות .

ותמצא.י את עצמך קורא אינספור ספרים או תיאורים של מקרים אחרים , תכנס לגוגל כדי להבין , כדי להכיר ולפגוש שם בליל של מילים שמתוכם רק הסימפטומים צועקים וכל כך מוכרים, חוזרים, הולכים, חוזרים ולאט לאט מכבים אותך מלחיות את החיים….
ואף אחד מסביב לא באמת מבין..
ואף אחד מסביב לא באמת מכיר..
ואף אחד מסביב לא באמת יודע איך זה מרגיש להחטף שוב ושוב ממה שבטוח , ממה ששקט, ממה שמאפשר, ממה שנותן כוח, ממה שיש בו תנועה , ממה שמרחיב, ממה שמאיר ומכל הטוב שיש מסביב….

הנה כתבתי , נתתי לה מקום.
יש עוד כל כך הרבה לכתוב, יש לה עוד הרבה מקום לתפוס,
כי מה שכתבתי, משם זה רק מתחיל ….

כמטפלת פגשתי אותה אינספור פעמים בחדר הטיפולים, מתחילת דרכי כמטפלת לפני 12 שנים כרבע מסך כל המטופלים שמבקרים בקליניקה מגיעים בגלל התמודדות אישית עם חרדה, לא פעם ללא אבחנה ובמסגרת עבודתי הציבורית בשיקום בבריאות הנפש פגשתי אותה בשמות רבים , כשחקנית ראשית וגם משנית לאבחנות עימם התמודדו הא.נשים הנפלאים שליוויתי בדרכם ממשבר נפשי בחזרה לשיקום בקהילה , כבר אז גיליתי עד כמה היא נפוצה ועד כמה היא פוגעת באורח החיים ובתפקוד ברמות שונות.

עם השנים האופן בו אני פוגשת חרדה הלך והשתנה, הסיבות לשינוי היו גם  כי אני השתניתי , אבל בעיקר כי ככל שפגשתי בה יותר הגיעה גם התובנה  שאי אפשר לטפל בה בדרך אחת שנכונה לכולם.

במהלך כל השנים האחרונות בדקתי וראיתי מה עובד ומה פחות, גיליתי ששיח לא תמיד נותן מענה ומאידך שעבודה עם הגוף לעיתים מפגישה את האדם עם החרדה באופן שאינו מיטיב עמו, ואף בחלק מהמקרים מביא להחמרה ועל כן נדרשת לה הקשבה מסוג אחר, הקשבה שרואה את המכלול ואת האדם שיושב בחדר . 

גיליתי שהחרדה על אף שהיא מוכרת ויש לה שם אחד עם תת כותרות שונות (חרדת בריאות, חרדה חברתית, חרדה ממקומות סגורים, חרדת מוות ועוד), יש לה ביטויים רבים ומשתנים מאדם לאדם כך שלא כל אחד סובל ממנה באותו אופן ובאותה רמה, זאת להערכתי מהסיבה הפשוטה שאנחנו שונים באופן בו אנו מבטאים את עצמנו בעולם ושונים גם אירועי החיים שחווינו, גם אם כולנו אנושיים וכולנו בני אדם, החרדה פוגשת בראש ובראשונה את האדם שאנחנו ברגע המפגש. 

דבר נוסף שהביא לשינוי התפיסה שלי כמטפלת היה שכאישה וכאמא פגשתי בה בעצמי.  המפגש עמה ארע כשנה לאחר שאיבדתי את אחי למחלה הארורה, שלושה חודשים מרגע שאושפז עד שנפטר, כשאחי חלה למזלי הייתי עדיין בחופשת לידה מהקליניקה ומצאתי את עצמי אמא לשני ילדים : בת בת 3 ובן בן 10 חודשים, מלווה את אחי ושוהה בבתי חולים ובנסיעות מהצפון לבילינסון. שלושה חודשים בהם אני מחזיקה במוות המרחף מעלינו , בדאגה היומיומית לאחי, ברצון להיות נוכחת עמו בכל רגע ובמקביל ברצון ובצורך שלי לתפקד כאמא ובת זוג , להמשיך להחזיק בעבודה וכל זאת ללא זמן לעכל ולעבד מה אני עוברת. שלושה חודשים  שנמשכו מצד אחד כנצח ומצד שני עפו להם והוא נפטר ואני נותרתי עם הכאב שבפרידה מאיש מאוד משמעותי בחיי, החוויה הבלתי נסבלת של הסבל שהוא עבר ושל כיליון מייסר של האדם שכל כך אהבתי לנגד עיני. 

החרדה ממנה סבלתי הופיעה  ביום בהיר אחד כשנה לאחר מותו , חרדה ששלחה אותי בבהלה  ישירות למיון עם הפחד שאני הולכת למות ואיך לא מסרטן . שילוב של חרדת בריאות וחרדת מוות בעוצמות שלא הכרתי מימיי החלו עבורי את המסע בו לראשונה אני פוגשת על בשרי את כל מה שטיפלתי בו בקליניקה במשך כמעט 7 שנים . טולטלתי וחיפשתי כל דרך אפשרית לצאת מהמצוקה אליה נקלעתי מצוקה ששיבשה את חיי, למזלי האימהות והעבודה שלי במגזר הציבורי עזרו לי לאסוף את עצמי שוב ושוב ובסופו של דבר פניתי לבקש עזרה. כן, לפעמים הסנדלר, גם אם הוא מטפל, הולך יחף. לקח לי זמן להיעזר ,הכאב לקח את כל הכוחות כפי שכתבתי בבלוגים קודמים והבושה שזה קורה לי מנעה ממני לפעול באופן מיידי, בסה”כ אנושי, וגם אני בראש ובראשונה לפני היותי מטפלת אני בת אנוש. 

אני יודעת שאין זה נהוג ומקובל שמטפלים חושפים עובדות שכאלה על עצמם, אנשי מקצוע רבים אף גורסים שזה פוגע בחוויית המטופלים שמגיעים לאחר מכן למפגש, חלקם גם תופסים חשיפה מסוג זה כלא מקצועית , זה בסדר, איני מבטלת את האפשרויות ואת העמדות והתפיסות שמסביבי ולמדתי לקחת אחריות על הבחירות שלי ולהיות שלמה עימם , אני יכולה לומר רק מניסיון שהחשיפה  הזו בעיני הכרחית בייחוד לאור הסטיגמה והבושה השזורים בחרדה ומונעים לא פעם מפניה לעזרה. עד היום לא חוויתאת החשיפה שלי  כמפריעה למטופלים שלי , היא כמעט לא הגיעה כנושא לקליניקה ולא גרעה מהאופן בו אני מחזיקה טיפול בקליניקה , לנאמנות שלי לאתיקה מקצועית אותה אני מקדשת בשמירה על סטינג, גבולות קבלת הדרכה מקצועית ששומרת על המטופלים שלי ועליי.

אם להיות כנה החשיפה  הזו אפשרה  לא.נשים בעיקר להרגיש מובנים , להרגיש שמי שמטפל בהם מכיר מקרוב ויודע מה הם עוברים , רואה אותם ואינו שיפוטי כהוא זה למה שהם עוברים ואולי הדבר הכי מהותי היא החיזוק האמונה והתקווה באפשרות לחזור לחיי שגרה ולבחירה באופן ובדרך , בין אם בתמיכה תרופתית  לצד המפגש הטיפולי ובין אם ללא .

 חשיפה עצמית בהדרכה ובטיפול מדברת על חשיפה שמשרתת ויש בה ערך עבור האדם שאותו אתה משתף, כל עוד אתה שם את טובתו של המודרך או המטופל לנגד עיניך ולא את הצורך האישי שלך לשיתוף ולקיחת מקום. במקרה של אובדן וגם של חרדה אני מוצאת היום שיש ערך רב עבור מטופלי.ות לפגוש אדם שעבר בעצמו את החוויה  ומבין את החוויה עצמה ולא רק את התאוריה או דרך הטיפול שלמד ,זה היווה ועדיין מהווה תרומה אדירה לחווית הנראות , לתהליך הטיפולי ולתקווה שלא פעם אובדת במפגש עם חרדה ואובדן .

 גם כאמא המפגש עם חרדה הוא כמעט בלתי נמנע, כהורים אנחנו לא פעם חרדים לילדינו ולא פעם החרדה מתגלה ובאה לידי ביטוי בחיי היומיום ללא שנבחין ונבין מהו הטריגר ומה הסיבה ועדיין היא מגיעה ומפרה את השקט ואת שגרת החיים.

החרדה…  מבקשת מקום.
היא רוצה לספר משהו , עליו, עליה, עליהם.
היא מופיעה ומטלטלת אבל היא גם פלטפורמה ללמידה וגדילה כי ביננו היא יודעת שרק אם תתבע את מקומה נעצור להקשיב.
והיא טובה בזה.
והיא יודעת איך.
ואנחנו…
אנחנו אנושיים, ויש לנו פחדים, יש לנו אינספור מנגנונים ואסטרטגיות  ועמדות ותפיסות שימנעו מאיתנו לתת מקום למה שזקוק להיאמר, למה שלא שומעים כשלוחש עד שלא פעם היא באה להזכיר לנו בצעקה לעצור לרגע מהמאבק בה  ולהקשיב , היום במבט לאחור מעבר לסבל שהיא מביאה, אם נותנים לה מקום  ומקשיבים לה , היא מביאה עמה גם מתנות  שמאפשרות לנו לחיות את חיינו באופן מלא יותר ומיטיב יותר ממה שחיינו עד שהופיעה.

אז שנים של עבודה, הכרות ומפגש אישי ומקצועי הביאו אותי למקום שחיפש דרך שפוגשת ומכירה קודם כל את האדם שמבקש לצאת איתי למסע אבל גם תוך התייחסות לצורך הכל כך חזק לקבלת כלים שמהווים עזרה ראשונה והקלה על הסימפטומים, על הבושה, על האובדן שהחרדה מביאה עימה לחיינו והאובדן והמסע הזה חזרה לחיים מלאים עימה (לעיתים גם בלעדיה) מהווים את  הסיבה שבחרתי לכתוב עליה היום ולתת לה מקום פה בבלוג שכשמו כן הוא, “לאבד ולבחור- מסע לעבר החיים”.

שמחה לעדכן שמעבר למפגשים אישיים אחד על אחד אני פותחת קבוצות להתמודדות עם חרדה.

הקבוצות יהיו קבוצות קטנות ואינטימיות על מנת לאפשר שיח פתוח והעמקה, מניסיון אישי בהנחיית קבוצות לחברי הקבוצה יש תרומה נפלאה לתהליך האישי ולתהליך הקבוצתי והשותפות לחוויה הכול כך אנושית שנקראת חרדה מאפשרת לנו להתקלף משכבות הבושה ולתת מקום למה שחשוב באמת, להכיר, לקבל, להתקרב ולקבל כלים להתמודדות עם חרדה אבל גם לחיים. קבוצות שמתוך האובדן שהחרדה הביאה עימה יאפשרו בחירה, אפשרו שינוי ולמידה. 

לפרטים אפשר לפנות אליי במייל, בפרטי ולעקוב גם בפייסבוק ועד אז, 

מאחלת לכולנו לתת לעצמנו מרחב ומקום לחקירה והקשבה לעבר מה שברצוננו להיות,

שלכם יסמין.