התבוננתי בתמהיל האנשים, איזה סוג הם , מה הם אוהבים ,התבוננתי מתי הרגע נכון לדבר, התבוננתי אם מה שאגיד יהיה מובן ויקשיבו לי, התבוננתי על הלך הרוח בחדר לפני שמביעה או חווה את דעתי, התבוננתי גם באופן בו אנשים משוחחים, באינטונציה, בטון. התבוננתי כי רציתי להרגיש בטוחה, להרגיש אהובה מספיק כדי לומר את האמת שלי בחוץ. כשיצאתי מאזור ההתבוננות הייתי לרב צודקת ויודעת, תמיד זו שאומרת הכול בפרצוף, נאמנה לאמת היודעת שבי בלי מחשבה על ההשלכות של זה, בלי מעצורים או מחשבה על האופן בו אמרתי את שהיה לי להגיד.
בעבודה , בחבר’ה, בבית הספר, בכל מקום תמיד הבעתי את דעתי . הייתי מקובלת חברתית, הייתי טובה בעבודות שבחרתי לעשות, אבל בפנים הרגשתי רחוק מלהיות בטוחה, לא בטוחה באהבתם של אחרים, לא בטוחה שאם דעתי שונה עדיין יקבלו אותי כפי שאני, האמנתי שאם אראה כלפי חוץ את הביטחון שיש לי בדעותיי גם אאמין שאני מספיק טובה, אהובה, ראויה ,אז המשכתי, לא פעם באופן תוקפני שאינו נותן מקום לאחר להביע את דעתו, לשום דבר תכלס, גם לא לי אגב , לא חשבתי על ההשלכות של זה ובתוכי המשכתי להרגיש לבד, ועם כל הידע שכביכול הפגנתי לא הרגשתי ממנו או מהסביבה ביטחון ואהבה, לא הרגשתי זאת מול עצמי בתוכי.
כשאנחנו צועדים בדרך לא פעם נפגוש דברים שמונעים מאתנו להתקדם. שמונעים מאתנו להמשיך, אנחנו מורגלים להאמין שהעולם והחיים הם אלו שמביאים לפתחנו את העצירות הכפויות הללו, האם יש בכל פנים וחוץ? האם ניתן להפריד ביניהם?
את האבנים שלכאורה חסמו לי את הדרך פגשתי בשבילי החיים ולא פעם באופן בו תפסתי זאת אירועי החיים שהגיעו הם אלו שאילצו אותי לעצור ולשאול במה אבנים אלה תורמות למסע שלי כיום, לאופן בו אני חיה את חיי, הם בעיקר גרמו לי להבין שאני לא יודעת כלום רק מתוקף זה שיש לי ידע.
אבנים כמו שיפוטיות, הצורך בשליטה ,פרשנות שנתתי מתוך מה שלא היה רלוונטי לרגע הזה, למקום בו אני נמצאת בדרך. דעות, עמדות ותפיסות שהפכו לאבן ענקית שמסתירה את הדרך ויותר מכך לא מאפשרת לי להתקדם בה אלא שלהישאר במרחב המוכר והידוע ובה בעת למנוע מעצמי לפגוש את מה שחי שם באמת.
כשהאבנים הללו קיבלו מרחב של חקירה במקום של מאבק הבחנתי שבעצם אפשר להמשיך להלך. שהם חלק מהדרך ולא שם כדי לחסום אותה, אפשר להמשיך לפסוע מבלי להזיזם, מבלי בהכרח לנטוש נתיב.
הדרך הייתה עדיין מונחת לפניי רק הפעם זיהיתי שמה שתפסתי כאבנים שהונחו שם היו בעצם אבנים שיצרתי בתוכי על מנת להישאר במרחבי המוכר , להימנע מלהיות פגיעה, לא לקחת סיכונים. האבנים האלה שמרו עליי אבל גם הגבילו אותי ואת האופן שרציתי לחיות, להיות חופשיה בעולם, חופשיה להתבטא, חופשיה לאהוב, חופשיה לבחור גם אם אני טועה ומצאתי שכבר איני רוצה להיות מוגבלת ומנוהלת על פי סיפורים שחיו בתוכי.
אנחנו רגילים לנטוש דרכים מבלי באמת להתבונן, לשנות אסטרטגיות מבלי באמת לחקור אותם לעומק, מתוקף כך הבחירות שלנו לא פעם יביאו אותנו הרחק מהמקום בו אנחנו מבקשים להיות.
אנחנו לא צריכים באמת לנטוש דרכים, חלומות, לנטוש אומר להגיד שלא עשינו טוב עד כה, שלא היינו מספיק טובים , זה לא בהכרח נכון. כשאנחנו מכירים בצורך שלנו לשנות משהו בדרך עלינו גם לזכור מה עשינו , כדי לנוע למרחב אחר חשוב לזכור גם שכל עצירה בעת שאובדת הדרך היא תוצר של מה שהיה שם עד כה, ומה שהיה גם שמר עלינו ממשהו, הייתה לכך משמעות גם אם הצורך שלנו השתנה, השינוי הוא חלק ממסע חיים ולא מופרד ממנו, עלינו ללמוד לזהות מהו הדבר שחבוי בפנים שעליו אנחנו שומרים מכל משמר כדי שלא יפגע, מה הפחד שמפעיל את ההגנות שלנו.
ההבדל בעיני בין נטישה לבין הכרה, קבלה ובחירה מחדש היא ההסכמה לעצור ולחקור, לעצור להתבונן ומשם לבחור שוב, אולי באותו הדבר ואולי אחרת. כמו בטיול שנצא אליו, נטעה ונבחר נתיבים לא נכונים , אולי נלך לאיבוד, אבל יופי הדרך מתקיים במקביל אם נאפשר לעצמנו להתבונן תוך כדי תנועה מבלי לתת לסיפורים מוכרים מהעבר להשתלט על מה שמתרחש כעת, מבלי להגיב לכך ולצקת לכך דפוסים שאומרים לנו שזה לא טוב או לא נכון. נדרשת לכך סבלנות ולא פעם אנחנו חושבים שבעולם מהיר כמו העולם שאנו חיים עצירה היא בלתי אפשרית. אך אם ברצוננו להגיע ליעד מסוים עלינו קודם כל לקחת בחשבון שנטעה לא פעם, שנסטה מהדרך, נגלה לא פעם ששווה להמשיך גם אם הדרך תתארך והצעידה תעייף ,בסופו של דבר נגיע. היעד יתבהר והצעידה והלמידה שלנו את עצמנו ואת הדרך היא זו המשמעותית באמת, היא זו שתיקח אותנו למקום שייטיב עמנו גם אם הוא לא בהכרח בתוך מה שקראנו לו “התוכנית המקורית” “היעד” גם אם לא פעם התחושה של יציאה מאוטומטים והרגלים תרגיש לא נוחה וכואבת , הדרך היא דרך ואנחנו יכולים להתרחב לתוכה ולהתמסר למה שאנו עתידים לפגוש מבלי בהכרח לדעת, כי תכלס, אנחנו לא יודעים כלום על מה שעוד לא אירע, גם אם נדמה לנו שכן.
היכולת לזהות האם אני צועד באופן אוטומטי, באופן בו אני מורגל נולדת במקום של עצירה , של התבוננות מיטיבה שאינה מתוך ההגנות והסיפורים של מה שחווינו עד כה אלא מתוך מה שקורה בחיינו ברגע הזה.
התבוננות זו איננה התבוננות שהורגלנו אליה , עלינו ללמוד איך להתבונן ולהישאר עם לב פתוח על מנת שנוכל לחוות דרך גופנו ונפשנו ולא דרך הידע או הזיכרון של מה שעברנו עד שהחלטנו לעצור. כל פעם מחדש, לשכוח כל מה שאנו יודעים ולהתחיל מחדש, לחקור ולהתבונן על הרגשות שלנו, על הצרכים שלנו, על החלומות שלנו ולנוע….
תרגיל בהתבוננות:
קחו לכם ‘אבן גדולה’ שלתחושתכם כעת חוסמת את הדרך מלהגיע לחלום, לעשות שינוי, לבחור אחרת, לקבל החלטה בכל תחום אשר יהיה.
מצאו מקום שקט או מקום שאתם יודעים שמיטיב עם עצמכם וצאו למסע של 10 דקות התבוננות, מסע לעבר עצמכם .
דמיינו את הדרך ואת מה שעומד בפניכם, שבעיניכם מגביל אתכם. התבוננו ונסו לזהות את המחשבות שעולות לכם תוך כדי, מה הניגון של המחשבות, מה משם שייך לרגע הזה , מה משם שייך לניסיון מתוך אירועי עבר , זכרונות.
כעת נסו לזהות את הרגשות שעולים בתוך ההתבוננות הזו. האם יש פחד או שאולי התרגשות, אולי עצב, אולי שמחה, הכל אפשרי ולגיטימי. תנו לזה לחיות בתוככם כמה שנדרש
וכעת הפנו תשומת לב לגוף, נסו לזהות היכן הרגשות האלה מתעוררים, האם בחזה, אולי בבטן אולי בלסת? נשמו עמוק לתוך האזור שזיהיתם, התבוננו מה קורה רק מתוקף העצירה להיות עם מה שיש בתוככם אל מול הדרך שנפרשת מולכם.
***תנו לדברים להיות, זהו את אשר מגיע וקבלו זאת כפי שזה לכמה רגעים, קבלה של מה שיש מבלי לנסות להזיז או לשנות מאומה, אין משהו שצריך לקרות מעבר לחקירה ולהתבוננות שלכם במה שיש .
