לפני ארבע שנים חזרתי לטפל לאחר הפסקה של שנתיים בעקבות לידה ולאחריה אובדן כואב ומטלטל שעשה תפנית בחיי. אחי הגדול שידע להיות שם בשבילי באופן הכי מדויק שיש והיה משמעותי מאוד בחיי חלה בסרטן וכעבור שלושה חודשים נפטר מהמחלה הארורה. זבנג קצר ומידי ללב, לנפש ולגוף.
בשנתיים שלאחר האובדן כל מה שידעתי ,למדתי והכרתי התרסק באחת, ואני שכבר עברתי כברת דרך במסע לתוך עצמי ולעבר החיים , עברתי הכשרה נוספת, אישית ,מעשית ,רגשית ,גופנית פרטית וסודית שהייתה ספוגה בכאב, בבושה על ההתמודדות שלי, בכעס על מה שהחיים אילצו אותי לפגוש.
זו הייתה הכשרה רגשית וגופנית בנפשי ובגופי שלי , הכשרה מטלטלת שאין כמותה, אני שחשבתי שכבר מכירה כאב כאבה חזק וממש לא יכולתי להקשיב, הגוף התחיל לדבר ולסמן לי עוד ועוד כדי שאשמע. אוי כמה שדיבר.. לקח לי זמן עד שהקשבתי לו, ופניתי לקבל תמיכה. מסתבר שאז עבורי לעשות את מה שלמדתי ושנים היטבתי לעשות עבור אחרים, לא הצלחתי לעשות עבור עצמי. להקשיב לו לגוף שלי ולפגוש באותו כאב כמו שהוא, פחדתי . עד שעצרתי. לשנתיים.
ואז מתוך העצירה החלה תנועה אולי בפעם הראשונה באמת בחרתי, איבדתי ובחרתי ללמוד להקשיב מחדש בכאב חדש וטרי כל כך לא בעבר, בהווה. ללמוד לחיות בלי הגוף הפיסי של האיש שהיה כל כך משמעותי בחיי ובלי היכולת לחוות הרבה מעבר לכאב, שם החלה התנועה, התנועה לעבר החיים שתמיד ביקשתי בתוכי לחיות, קבלה אמתית של מה שיש ושל מי שאני .
כ- 20 שנה שאני שוזרת חוטים. חוטים שמחברים בין כל החלקים שניתקתי, שנשברו, בתוכי, ביני לבין אחרים, שנים שאני חוקרת מתבוננת , נפגשת, מרגישה, לא מוותרת וחוט מתווסף לו לחוט. מאחה את מה שהפרדתי, ממי שנפרדתי, ממה וממי שפחדתי, ועוד מלא ש.. נוספים. שוזרת חוטים ומדייקת שוב ושוב, לפעמים מהדקת ולפעמים פורמת.. ואז שוב, שוזרת. בוחרת..
אני יכולה לומר היום שהייתי ילדה רגישה מאוד, מרגישה מאוד ובחוויה האישית שלי מאוד לא מובנת לעולם שנראה כל כך שונה ממני, לא קיבלתי את זה בתוכי, עם השנים לימדתי את עצמי להתנתק מאותה ילדה של אמת ובחרתי בתפקידים שדרשו ממני לשמור על ההפרדה הזו שידעתי שאני מחזיקה בתוכי. תפקידים שדרשו ממני את כל כישורים להיות ההיפך מאותה ילדה רגישה. הצלחתי לא רע, רק שלרב לא הרגשתי שלמה. לא הרגשתי שטוב לי למרות ההצלחות שקצרתי.
אחרי האובדן הגיעו אובדנים כפויים נוספים, גיס יקר ואהוב שנפטר מהמחלה, אבא שחלה באלצהיימר, אחות אהובה שגם חלתה, חמות יקרה שנפטרה באופן לא צפוי , הקורונה ומה שהביאה לחחינו ועוד חבר יקר שנפטר ממנה ולצד כל אלה , בהדרגה, אובדן התמימות שדברים כמו אלה קורים רק לאחרים .
מאז אותו אובדן שחוויתי ואלו שממשיכים להגיע ללא בחירה גם כיום הבנתי שהדרך לחיות חיים מלאים, זה להכיר שאובדן הוא חלק מהם. לא רק אובדן כתוצאה ממוות למרות שהפכתי בעל כורחי למומחית בו, גם אובדן של אמונות, תפיסות, עמדות ופרשנויות שאנו בני אנוש לכודים בתוכם ללא בחירה חיים שלמים וכתוצאה מכך אנחנו נמנעים שלא במודע להיפגש עם מה שחבוי בתוכנו ללא גישה ומקבלים משם החלטות ובחירות לצעוד בדרך שלא פעם מביאה אותנו למקומות שאנחנו לא חיים במלואם את החיים כפי שאנחנו יכולים, כפי שאנחנו רוצים.
כשהסכמתי שלא מבחירה, לכאוב חזק, אף מעקף לא עצר את הכאב מלחדור בכל הכוח, רק אז הדרך האישית שלי התחילה לזוז לכיוונים חדשים, כיוונים אחרים שלא האמנתי שאבחר בהם. דווקא שם כשכאב, התגלו חוטים רבים שהיו שם ונשכחו מבעד לענני היומיום.
אני לא מייחסת את זה רק למפגש עם הכאב, גם, אבל החיים מורכבים מכל כך הרבה דברים שמתרחשים בו זמנית שאנחנו לא מסוגלים לראות את כולם וזה מה שהביא אותי לשבת ולהוציא החוצה אליכם את הבלוג הזה.
ההכרה שזה בסדר לאבד, זה לא פשוט, זה כואב, זה עלול להיות ממש לא נעים אבל אנחנו מאבדים בכל רגע, כל יום בכך שאנחנו נמנעים בסופו של דבר ממה שנדרש מאתנו כדי לבחור באמת. אנחנו נמנעים מלפגוש את האמת שבתוכנו ומבקשת כבר לצאת, להתקלף ,לפשוט צורה.
זה לא אודות קלאסי, זה לא אודות מקצועי או כרונולוגי, זה מסע לעבר החיים עם כל מה שהם מזמנים , הוא מסע שאינו נגמר עד מותנו והוא רצוף באובדן ובחירה. ההכשרות שעברתי, העבר שחלף הם חלק מהבלוג הזה אבל אינם מהותו , הם חלק ממי שהפכתי להיות ואת ההווה שנוצר מכל אלה אכתוב פה. יהיה שזור בו עבר לפעמים גם עתיד בעיקר חיים.
אני עדיין צועדת במסע לעבר החיים יום יום, לומדת כל הזמן, כחלק מאהבה שלי לכתיבה החלטתי לכתוב את המסע הזה אליכם, לכם שתבחרו להיות חלק ממנו, שיצטרפו אליי למסע, לא רק למסע שלי אלא למסע משלכם . הרצון שלי הוא שתהרהרו במה שאכתוב, שאולי תתבוננו על חייכם אחרת ,ייתכן שתבחרו אחרת עבור עצמכם במידה ותמצאו לנכון, דרך המילים שיכתבו פה בבלוג, בגוף ובנפש.
ישנה מהות שחבויה בתוכנו ושבכל רגע ומבקשת להיחשף, לא כיעד, כמסע של גילוי ממקום של סקרנות, של שותפות, של אהבה , מסע ללא שיפוטיות וללא נכון או לא נכון. מסע שמגלם בתוכו אפשרות לחיות את מה שהחיים מביאים גם כשזה מטלטל וכואב, גם כשזה נפלא. תמיד גם וגם ומה שביניהם, וזה מסע, מסע שאשמח שתיקחו בו חלק ורכו גם תכירו אותי יותר, לא דרך הטייטל המקצועי שלי או כרונולוגיית העבר אלא דרך ההווה שבו מתקיימים החיים עצמם. ללא שליטה, ללא וודאות, ללא פרשנות ללא הבטחה. אמת פשוטה שנכתבת דרך מילים החוצה עם תקווה גדולה לפגוש א.נשים ולצעוד במסע לעבר החיים, בכל רגע, עם כל מה שיש.
אם בכל זאת עולות שאלות על הרקע המקצועי או אחרות כמובן שיותר ממוזמנים לשאול.