בואו נניח לרגע בצד את העולם שאנחנו מכירים ונפסע לעולם מקביל שבו היו משוחחים אתנו באופן פתוח על כך שאין וודאות, על כך שאין בעצם שליטה על כלום, על כך שהכול ארעי, חולף ומשתנה בכל רגע ורגע. נניח שמילים כמו כאב, פגיעות , פחד היו מילים שמתנגנות באותו ניגון לגיטימי כפי שמתנגנות המילים אושר, שמחה וחיים.

נניח שאם היינו פוגשים חולי היו מספרים לנו עליו בלי להמנע, היו מספרים שהוא לא רק מנת חלקנו האישית והטרגית אלא חלק מתוקף היותנו בני אנוש, אם היינו חיים בפתיחות להרגיש את כל הרגשות שקיבלנו במתנה, לשתף בהם את יקירנו, גם כשקשה, אם בכי למשל היה דרך לשחרר עצב ולא סימנים של חולשה, צעקות היו דרך לגיטימית לשחרר כעס, גם להישכב על הרצפה לרקוע ולקלל, היו אומרים לנו שזה בסדר שאנחנו מבטאים זאת, שזה לגיטמי שאנחנו מרגישים ככה, שזה בדיוק המטרה של כל אלה שזה חולף בעוד רגע ומפנה מקום למשהו אחר להיכנס והתקבל בברכה לתוכנו.

אם מוות היה מקבל מקום כמו החיים , בלי מסיכות, בלי ניסיון לייפות, מוות כפי שהוא, כפי שהחיים שניתנו לנו, חולפים כל רגע, כל יום מת ומתחיל חדש , כן עד שאנחנו מתים ונפרדים מגופנו.. נניח, רק לעוד רגע אחד שהחוויות שלנו היו מקבלות בה בעת שבה הן מתרחשות, לא רק לגיטימציה, גם אהבה, סבלנות, עיניים טובות שמתבוננות, הקשבה, הבנה וחיבוק על מי שאתם בכל רגע, בעיקר בגלל שאתם מבטאים את שעלך ליבכם, האם היינו גדלים אחרת? האם זה היה משפיע על האופן בו אנו חיים את חיינו היום?

בואו נחזור לעולם שאנחנו מכירים, עולם בו לימדו אותנו מגיל צעיר מה נכון ומה לא, מה מקובל ומה לא, מה ראוי ומה לא. עולם שבו לימדו אותנו שאין בהכרח צורך לבכות גם אם הבכי עולה, שזה לא תמיד מתאים או נכון להרגיש ולתת לו לצאת אלא צריך לעצור ולהחזיק מכל מיני סיבות, להסביר למה, להסביר את הסיבה . לימדו אותנו לא לדבר על מחלות של אחרים כדי שלא יהיה עצוב או מפחיד מידי, כדי שלא יכאב. לימדו אותנו לספר בהססנות , לפעמים בלחש ועם הרבה פחד אם בכלל, על יקרים שחלו ומתו בעקבות כך, למדו אותנו להשתיק “רע” ולשתף “בטוב” בדרך הזו נתנו לנו להבין שאנחנו אהובים כשטוב ולא “מספיק טובים” במשהו  כשרע. עזרו לנו כדי שלא יהיה לנו קשה, כי כשקשה זה לא נעים. שוב ושוב מנעו מאתנו דברים שעלולים לפצוע את הנפש מתוך רצון לשמור עלינו, או שפצעו אותה מאותו המקום בדיוק. רצו שנגדל מוגנים, בריאים, ומספיק חזקים כדי שנסתדר בעולם, שנגדל עם נטייה אנושית בסיסית של לסדר דברים כדי שנרגיש בטוחים, שנדע כדי ליצור וודאות, שלא נכאב, כדי שנוכל להיות בשליטה על חיינו,כדי שניטיב להיות אהובים וראויים.

ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו נפגשים עם החיים , לא האשליות שטיפחנו, החיים מכילים את שני העולמות בתוכנו, גם מחוצה לנו, העולמות הללו פוצלו בתוכנו, ככל שפגשנו יותר מהעולם שאנחנו מכירים ככה התרחקנו יותר מהעולם האחר שבתוכנו. החיים, אני מאמינה רק כדי שנפגוש את עצמנו הם מביאים לנו התמודדויות שמהם נמנענו, שעשינו הכול כדי לא לפגוש. האמת היא שפגשנו כבר בכולם אבל טיפחנו היטב בתוכנו את מה שגורם לנו לרגיש נוח, נעים, שלא יכאב ולא יהיה קשה מידי, כי ככה למדנו, ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו נפגשים עם עוד, כל פעם אחרת, כל פעם קצת יותר רחב ממה שהכרנו ושם אנחנו מכירים באמת הפשוטה את כל מה שהפנמנו , שבכי הוא חולשה, שצריך וודאות אחרת יקרה אסון, שיש לי שליטה על האופן בו אני חיה את החיים, שמי שמת לרב מת מזקנה ואם ממחלה אז זו מחלה של מבוגרים, שפגיעות ורגישות עלולות להתפרש כחולשה או כתלות ואולי ינצלו אותי בשל כך, תלות בכלל הפכה למילה גסה אבל ככל שאנחנו פוגשים בחיים אנחנו גם מתחילים לחפש את מי שאנחנו מתחת לכל מה שלמדנו, מי אנחנו באמת.
 אינספור מסרים , עמדות ותפיסות שחלחלו לתוכנו מינקות עד שאנו חוזרים לעולם שאנחנו יכולים לתת לעצמנו גם היום בכך שאנחנו אכן מכירים בזה שאין לנו שליטה על כלום, על שנפגוש כאב, על שלפעמים נפגוש כאב רב משדמיינו, על שיש חולי ויש מוות והחיים הם מסע בין אובדנים של יום יום לבחירה איך להתמודד איתם ואיך לחיות עימם, הם חלק בלתי נפרד מהחיים, ממה שאנחנו. בידיעה שזה לא לתמיד.

לבלוג שלי קראתי “לאבד ולבחור-מסע לעבר החיים” והוא האמת שלי, התכנים הם אמת שלי שדרכה אני פוגשת את העולם אבל היא איננה ‘האמת’ האחת ויחידה, אני פוגשת כל הזמן עוד אמיתות רבות שמאפשרות לי ללמוד מאחרים על עצמי ועל המושג הזה שאנחנו קוראים לו ‘אמת’ .

את הבלוג פתחתי מתוך אהבה שלי לכתיבה, מתוך רצון להוציא החוצה את מה שאני כותבת עם ההכרה שהמסע הזה טומן בתוכו פוטנציאל לחיים מיטיבים. בחרתי בבלוג ממקום שמחפש שותפים למסע, לכתוב אליכם בלי אג’נדה ובלי שביל מסויים אלא דווקא מהסתעפויות של שבילים אינסופיים שאנו צועדים ביום יום , בחיים. יש בי תקווה ורצון שתצטרפו אליי לבלוג הזה ולמסע לעבר החיים , שתהיו חלק, שתלוו אותי  בין אם בקריאה שקטה , בהרהורים , בתגובות פה, או בשאלות ותגובות גם דרך קשר ישיר איתי במייל. אני מאמינה שכולנו נפגשים עם מה שאכתוב פה, בכל מיני צורות ואופנים שכולנו נתנו להם שמות אחרים אבל לא פעם חווינו ארועים דומים.

 הבלוג שלי כותב על כל אלו. על הרגשות והתחושות ששזורים במפגש עם החיים, מודה שיותר על אלו שפחות מדוברים, שפחות עושים קל על הלב ושפחות בא לנו לפגוש, זה סיכון אבל זו גם בחירה, לכתוב על החיים זה עבורי תמיד גם וגם, גם אובדן וגם בחירה, אין שם בושה, אין שם טייטלים , אין שם רק תאוריות או משהו ש’צריך’ להישמע טוב,  יש בני אנוש. כולנו כאלה ללא אבחנה בין עיסוק וסטטוס. גם אני וכולנו פוסעים בדרך הזו מרגע לידתנו ועד מותנו.

אני למדה  מהתגובות שלכם לכתיבה שלי, מהמיילים שאתם שולחים לא פעם,  מאלו מכם שפגשתי בקליניקה בעשור האחרון, גם מאלו שאני פוגשת בשבילי החיים. אני לומדת  גם מקורסים, אקדמיה וספרות. אבל למדתי בעיקר ממסע החיים היומיומי, מהמפגש ומהתמודדות , מהמאבק ומההתמסרות וכל מה שביניהם , למדתי המון מאנשים וקשרים, למדתי הרבה מאלה השונים ממני שרב חיי הרחקתי מעליי  , מאלה שחשבתי שדומים לי ואם יש אמת שנולדה מהזכות להסכים ולפגוש היתה שבמהות , זו שחבויה בפנים , כולנו בני אנוש. כולנו רוצים לחיות ,לחיות הכי טוב שאפשר בזמן שניתן לנו על פני האדמה באופן הגשמי של החיים.

ואסיים בשיר שאני מאוד אוהבת ומדבר קצת על מהות הבלוג הזה עבורי, הזמנה לתת לעצמנו להיות מי שאנחנו, עם כל מה שיש גם אם לפעמים נראה שאין הרבה, במיוחד בימים כמו אלה.

נכתב בלשון נקבה אך מתאים לכולנו.

שלכם,

 יסמין