הפוסט הקודם בבלוג שלי סיפר על מתנת הנשימה והנה מוצאת את עצמי מעלה על הכתב את השער השני.
השערים הללו הם אומנם שערים שנגלו לי בהתמודדות שלי אך עם השנים שחלפו ועם ולאחר עיבוד שאיפר לי לתת להם מילים אני פורשת אותן פה גם לפניכם כי מצאתי שגם בדרכי המקצועית בקליניקה ובמפגשים עם א.נשים יקרים שמתמודדים עם אובדן על סוגיו לא פעם המסע והמהות דומים, גם אי היכולת להבחין בשערים שבדרך ובאפשרות שטמונה בהתמודדות עם האובדן .
נראה שנקודות ציון ששמורות בזיכרון מהמסע בהתמודדות עם אובדן על סוגיו משותפים לרובנו גם אם נקודת המבט באותו הרגע מעט שונה. בעיקר מה שנוכחתי לפגוש זו העובדה שכשמתאפשר זיהוי ועמו מעבר בשערים הללו מסתייעת גם מציאת הדרך חזרה לחיים מיטיבים גם בתוך מפגש עם חוויה כמו אובדן שבאופן טבעי צובעת הכול מסביב .
על כן אני בוחרת לכתוב, לפתוח עוד חלון, עוד הרהור, עוד זווית התבוננות.
את השער השני שלי שעליו אני כותבת הפעם גיליתי עם תום טקס השבעה. בתוך הכעס והכאב על כך שהחיים ממשיכים למרות הכול ,נפתח עבורי שער לגילוי שזה אכן כך אך בה בעת שאכן יש במשפט הזה חיים מלבד הכאב.
לאורך חיי הייתי באינספור ביקורי ניחומים בשבעה, כל מיני סגנונות אבלות ואצל אנשים שונים, תמיד חוויתי קושי לנחם, היו כאלה שהייתי מספיק קרובה אליהם שאף הרשיתי לעצמי להשתחרר מזה, תמיד הרגשתי קצת תקועה בתוך עצמי, לא יודעת מה לומר ואיך בכלל הנוכחות שלי עוזרת בכל העצב והכאב שאותם אנשים חווים ובכל זאת הלכתי, התמודדתי , אבל מעולם עד לאובדן האישי שלי לא “אירחתי” בשבעה, לא הבנתי באמת מה זה אומר להיות משפחה שמנחמים אותה, זו הפעם הראשונה שמישהו מהמשפחה נפטר שבאמת קיימנו את הטקס באופן מלא.
היום כשאני חוזרת בזכרוני לשבעה אני מבינה שאכן יש משהו מאוד מנחם במנהג הזה, משהו בהרגשה שבתוך הכאב אתה מרגיש עטוף וכולם דואגים ורוצים לעזור ולהקל עליך מהתמודדויות היומיום שבשגרה, אתה גם פוגש המון אנשים מכל מיני מעגלים שלא ראית שנים ושבאופן כזה או אחר היו חלק מהחיים שלך ושל מי שאיננו עוד, אתה שומע סיפורים נוגעים ללב וכן לפעמים אתה מוצא את עצמך מנחם אחרים שלא העלית בדעתך שהאובדן האישי שלך מרסק גם אותם, שהקשר שלהם עם המנוח היה משמעותי וקרוב יותר ממה שידעת .
את זה אני מבינה היום אולם בשבעה עצמה זה לא מה שהרגשתי. מודה שאז שנאתי כל רגע, רציתי להיות לבד עם הכאב שלי, העובדה שהייתי אמא צעירה לשני קטנטנים אפשרה לי להרגיש לגיטימציה לעזוב בשעות הצהריים ולחזור הביתה לקיבוץ המרוחק שלי, לחיק המשפחה הגרעינית שלי ולהיות לרגע אמא ולא אחות של, להיות ולהקדיש זמן לאלה שזקוקים לי ברגע הזה ולא לקבל פניהם של זרים וקרובים שמגיעים כל אחד בזמנו כשהזמן אצלי איבד ממשמעותו וחשיבותו, זמן שנתקע ברגע הפרידה הכואבת ולא מבין או מעכל את כל ההתרחשות מסביב. הזמן כמו הזמן חולף וגם השבעה הסתיימה והזיכרון של היום שאחרי הוא זיכרון שלעולם לא אשכח.
הבוקר של אחרי השבעה זהו היום בו אתה אמור לחזור לשגרת החיים, זו גם הציפיה מסביב שכך יהיה , שנחזור לתפקוד עם הכאב שמן הסתם עדיין טרי ונוכח. סיום השבעה זה גם היום שאתה פוגש את העובדה הכואבת שהחיים ממשיכים למרות הכול, כן, למרות העובדה שעולמך חרב עליך וששום דבר שם בחוץ לא נראה או מרגיש כמו שהיה לפני. אפילו החיים נראים לך סוג של הזיה, הרי איך זה יכול להיות שהכול ממשיך כרגיל? זו שאלה שחזרה והופיעה תקופה ארוכה בתוכי כשהכול מסביבי ממשיך כרגיל ובתוכי כאב לופת שאינו מרפה וחיים שנדמה שאינם דומים לשום דבר ממה שהכרתי.
המעבר הזה בין שבעה לשגרה נחווה לא פעם כמעבר בלתי נסבל. מצד אחד הוא מאלץ אותנו לחזור לתפקוד מצד שני מה עושים עם הכאב הזה שלא מאפשר לשום דבר שגרתי להיות פשוט רגיל, נטול כאב על מי שאבד, על מה שעלינו להרכיב מחדש בלעדיו? בהסתכלות לאחור לא פעם כמעט כל דבר שגרתי שנחווה לפני האובדן רק מעצים את חווית הכאב והחוסר של מי שאיננו עוד חלק מהשגרה הזו, מישהו או משהו שכל כך אהבת, מישהו או משהו שאיבדת. יש את מה שהיה לפני ויש את מה שקורה אחרי ולך תסביר שאתה עדיין בתוך תעלת מעבר שאין אפשרות לתת לה בכלל מילים.
על אף העובדה הברורה לכולנו שאובדן הינו חלק מהחיים ועל אף מפגשים שיהיו לנו עם אובדן עד לרגע שמאבדים מישהו קרוב ההסתכלות על אובדן לרב לא באמת מובנת והיא משהו שלא רוצים להתעסק אתו, כשהוא מגיע אין לך ממש ברירה.
ארווין יאלום פסיכואנליטיקאי שעסק לא מעט בנושא חרדת מוות כתב בספרו “להביט בשמש” :
“אבל ואובדן עשויים לעורר את האדם ולהפנות את תשומת הלב לעובדת היותו”
כשחזרתי לספר אחרי האובדן ולאחר ליווי ועיבוד אצל המטפלת שלי דאז המשפט הזה תפס אותי.
מה זה בעצם להתעורר לעובדת היותנו? תהיתי ביני לבין עצמי היכן הרגשתי התעוררות לעובדת היותי מתוך הכאב בפעם הראשונה…
היום יודעת שרגע ההתעוררות שלי ושל רבים ממי שליוויתי או שפגשתי שחוו אובדן היה הרגע בו היקום מסביב והחיים שקיבלנו הפכו להיות דווקא משהו שאינו מובן מאליו בשל האובדן שפקד אותנו.
אני יכולה לומר היום די בוודאות(תמיד יהיו יוצאים מהכלל) שאנחנו לא מבינים באמת מהי הזכות לחיות עד שאובדן לא מתדפק על דלתנו, לרב יהיה זה אובדן ממוות או מפגש עם מחלה, בין אם שלנו או של הקרובים לנו.
המפגש עם סופיות ואף עם האפשרות לסוף החיים הוא לגמרי התעוררות, התעוררות לאמת הכואבת שאנחנו לא פה לנצח, שאנחנו בני חלוף. כל הסיפור היפיפה הזה שנקרא חיים יכול להילקח ברגע אחד, גם אם תיהיה תקופה שכביכול מכינה אותך לזה זה עדיין קורה ברגע אחד, רגע שאין אפשרות להיות מוכנים אליו, רגע שאיננו יודעים מה יקרה לנו אחריו, רגע שאין לנו מושג איך ישנה את תפיסת חיינו, במובן מסוים זהו רגע של התפקחות מהתמימות “שלי זה לא יקרה” תמימות שמתנפצת ומנפצת את כל מה שחשבנו עד לאותו רגע כאמת.
באופן אישי מאותו מפגש עם האובדן התחלתי להתבונן על הכול אחרת. זוטות של יומיום כמו ויכוחים בעבודה, בזוגיות, תלונות על קושי שבלהיות הורה, של חוסר שעות שינה, של נסיעות ארוכות ושל עוד אינספור דברים נראו לי חסרות טעם ועיסוק בזוטות אל מול כאב האובדן שחוויתי בתוכי.
אבל היה שם עוד משהו, משהו שאז לא יכולתי לתת לו קיום בשל עוצמת הכאב, התחלתי להסתכל על החיים.
הילדים שלי, שבשבילם (וגם בשבילי) עזבתי את השבעה גרמו לי בנזקקותם להסב את תשומת הלב מהכאב הנורא שחוויתי לעבר הנוכחות איתם ועם הנוכחות הזו התחלתי לראות את המפגש התמים שלהם עם החיים.
העובדה שהיו כל כך קטנים(3,1) ושלא היתה להם שום תפיסה, עמדה או הבנה לגבי אובדן בכלל ובפרט לזה שלי אפשרה להם להמשיך בילדותם ובחקירה הטבעית והילדית שלהם את החיים שמלווה בהתלהבות מכל כלב שחולף, מציפור ששרה, מסנוור של שמש אפשרו לשער שאני מניחה פה להתגלות שער שעבורי בתוך הכאב היה מדריך להיזכר במה שמסביב לי ולגלות מתוך הכאב את כל אלה מחדש יחד עימם, התחלתי להתבונן על החיים. על השגרה באופן סקרן, עם הכאב הבלתי נסבל .
זה היה מצד אחד מרתק , הרגשתי כמו שלא הרגשתי בחיי , הוקסמתי ממה שבחוץ באופן שלא הכרתי ומצד שני, מהמקום של הכאב זה לא פעם הרגיש מקומם. איך הוא לא פה?
עבורי הילדים היוו שער אבל אני עדה לסיפורים שונים של רגעים כאלה שבתוך האובדן תשומת הלב מופנית החוצה ובה מתחילים להתגלות איים של מנוחה מהכאב, במקום העבודה, בתוך מערכות יחסים וקשרים עם קרובים, ביציאה לטיול רק בשביל לא להרגיש כאב ועוד.
בהתחלה אלה הבזקים של רגע שנחטפים במהרה בחזרה לתוך גלי הכאב החזק שאנחנו סוחבים איתנו אבל לאט לאט הרגעים האלה , ברגע שמתחילים לזהות אותם , לתת גם להם מקום מביאים עימם גם יכולת להכיל את הכאב וגם שקט לראות מבעדו.
זה קורה ממש בקטנה בכל פעם אבל מתחילה היכולת לראות, להיות ערים לכך, לאבל ולאובדן מתווסף מיימד של התעוררות לגילוי מחדש לגבי היותנו.
“להתעורר לעצם היותנו” שכתב יאלום זה להתחיל להבחין ולזהות את אותם רגעים שבתוך כאב האובדן לא פעם נעלמים .
לרב השנתיים הראשונות הם בעיקר כאב גדול, השנה הראשונה מלווה בראשוניות של המפגש עם אובדן אל מול כל תאריך או ציון דרך שמתרחש ומביא כאב וחוסר, לרב לא נתפנה לעיבוד או למידה של מה שמתרחש בתוכנו אלא נלחם לשרוד ולהתגבר על הכאב, לאט לאט כשהכאב מקבל את מקומו גם ההתבוננות והערות למה שאנחנו קוראים חיים יכולים להתרחב, שם כבר מתחילה להתקיים בחירה.
כשאני כותבת על האפשרות לבחור אני מתכוונת לבחירה להתבונן על החיים ועל האובדן שבתוכם . אין פה משהו שמגיע ומשהו שחולף, זה גם וגם. אני מדברת על הבחירה להכניס אל חיינו יותר ממה שמיטיב אתנו עם ולצד הכאב שהאובדן מביא עמו .כאב שיהיה כנראה חלק מחיינו עד יום מותנו שלנו, כאב שיחיה ויפעם ושלרב ,עם הזמן, יתווסף אליו גם געגוע בלתי נסבל למי ולמה שאבד, לכל מה שאבד בנו מאז.
לוקח לא מעט זמן ללמוד ולקבל את העובדה שהחיים מורכבים גם מדברים מרהיבים ומרגשים וגם מכאב ,חולי ,זקנה ומוות.
תמיד גם וגם, לעיתים נוכל לבחור ולעיתים הבחירה לא תהיה בידנו, אך האפשרות לחוות אינספור ציוצי ציפורים, שמש חמימה, עצים ואנשים שעוטפים דואגים ומנחמים את הכאב וצובעים את מה שמסביבו בצבעים של הערכה והודיה, צבעים שלא ניתן לראות בימים הראשונים והבלתי נסבלים של השבעה, שלא ניתן לשאת גם ביום שאחריה כאשר העולם המשיך והכאב בעוצמה בלתי ניתנת לתיאור מתקיים גם.
תמיד גם וגם .
אז…
החיים ממשיכים למרות הכול ויש בהם חיים, כואב ככל שזה יהיה.
אין זה משנה עד כמה הכאב גדול ובלתי נסבל אפשר לראות מבעדו חיים אם רק לומדים להיות ערים למה שמסביב, עם הכאב, ערים למה שמתקיים בתוכנו ולומדים את התנועה העדינה הזו בין פנים לחוץ, בין כאב לאפשרות , בין אובדן לחיים.
זה לא משהו שקורה ברגע, אבל זה לגמרי רגע של משהו שנכנס לתודעה , מהווה שער ומבקש להתרחב, לזהות רגעים שכאלה בתוך האבל האישי על מה שאיבדנו ,בתוך כאב של חוויות לא נעימות שחווינו , יאפשרו לרגעים הללו מקום, שם ומילים שבעזרתם נוכל לאפשר לעצמנו להתרחב, לנוע בין הכאב שלעולם יהיה שם לחיים מיטיבים שניתן ליצור…
ניפגש בשער הבא או במשהו אחר שהחיים כמו החיים יביאו לפתחינו …
שלכם יסמין
© יסמין פז – גוף,נפש,מהות.
ליווי במצבי משבר ואובדן
